כלום מדינה המחוקקת חוקים, כפופה לחוקיה שלה?! דומה, כי במדינת ישראל הדברים אינם ברורים. במהלך החודשים האחרונים נאבקים חולי סרטן המעי הגס, על מנת שיוכלו לרכוש את התרופות העשויות להציל את חייהם. אחת התרופות העיקריות היא תרופת הארביטוקס. לצערנו, במדיניות הכלכלית-החברתית הנוכחית חולי סרטן המעי הגס לא קיבלו מענה רפואי הולם במסגרת סל הבריאות, זאת למרות שהטכנולוגיה הרפואית קיימת ומוכחת כמצילת חיים.

חשוב להדגיש, כי אחת התגליות החדישות והמבטיחות ביותר בטיפול בסרטן המעי הגס הגרורתי הנה פיתוח תרופת הארביטוקס. תרופה זו מורכבת מנוגדנים חד שבטיים (נוגדנים ספציפיים לחלבון מסוים בתא), המונחים ישירות לתא המטרה הסרטני, עם פגיעה מינימאלית בתאים הבריאים. יצוין, כי התרופה אושרה לשימוש בארה"ב ובאירופה בעקבות מחקר גדול שפורסם בכתב העת היוקרתי New England Journal of Medicine. מסקנת המחקר הייתה כי עבור יותר ממחצית החולים אשר נכשלו בכל הטיפולים הכימותרפיים הקודמים – תרופת ה"ארביטוקס" הצילה את חייהם!

דא עקא כי מחיר התרופה בישראל עומד על כ-30,000 ש"ח עבור טיפול של חודש ימים. מובן שבמחיר כזה לא יכולים לעמוד אנשים מן הישוב. מחיר התרופה כיום הינו למעשה גזר דין מוות עבור מירב החולים, משום שאלה אינם יכולים לממן את רכישת התרופה.

כפי שידוע, הוחלט בסופו של דבר שלא להכניס את התרופה לסל. הגורמים המחליטים הגיעו ככל הנראה למסקנה כי ראוי להפקיר את החולים במחלה ולגזור עליהם דין מוות, משיקולים תקציביים.

לנוכח דברים אלו, מתעוררת השאלה האם על המדינה חלה חובת הצלה של חולים אלו? ואם כן, מכח מה?

במדינת ישראל אין חוק המסדיר את חובת ההצלה כאשר מדובר בסיטואציה כמו במקרה דנן. משכך קיימת לאקונה בעניין זה. על משעות הלאקונה, ראה: ד"נ 13/80, הנדלס נ' בנק קופת העם, פ"ד לה (2) 785,799-793; מ' אלון, המשפט העברי, ח"ג, ירושלים תשמ"ח, עמ' 1541-1540. על-פי חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, על השופט היושב בדין לעשות שימוש בדיני ההיקש ולפנות למשפט העברי בכדי למלא את החסר. ראה בעניין זה: ד"נ 40/80, קניג נ' כהן, פ"ד לו (3) 701.

ההיקש הינה אחת המידות המצויה, לעתים קרובות, בספרות התלמודית. ההיקש הינה שיטה משפטית. על-פי מידה זו, המשפטן מסיק מסקנות משפטיות, בדרך של אינטרפרטאציה הבנויה על יסוד האנאלוגיה. תנאי מקדמי לשימוש במידה זו, הוא שהתורה עצמה הקישה מעניין אחד לעניין שני, במפורש או מכללא.

כיום, כמו בעבר, עושים בתי המשפט שימוש רב במידת ההיקש. כמו בשיטה התלמודית, יש להחיל את מידת ההיקש, במקום בה היא נעשתה, במפורש או מכללא, על-ידי המחוקק או על-ידי בית המשפט העליון.

אין חולק, כי בעניין הצלת נפשות וחשיבות הזכות לחיים עשה המחוקק במפורש אנאלוגיה לדין העברי. בסעיף 1 א' לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992, [להלן: "חוק היסוד"], נקבע כדלהלן:

"חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" [ההדגשה אינה במקור].

בסעיף 2 לחוק היסוד נקבע: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" [ההדגשה שלי – י.ש]].

על כורחך אתה למד, כי גם לשיטת המחוקק השמירה חייו, גופו וכבודו של האדם, הנה בהתאם לערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

משכך, אין חולק ולא יכול שיהיה חולק, שבמקרה דנן, בו מדובר בחייהם, גופם וכבודם של בני אדם במדינת ישראל, יש לפנות וללמוד גם מהעקרונות הקבועים בהלכה היהודית. זאת ועוד זאת. היקש נוסף עשה המחוקק עת חוקק את חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998, וזאת הן לאור שם החוק שהינו העתק מדויק לציווי האלוקי והן לאור המניעים לחקיקת החוק כפי שהובעו על-ידי חברי הכנסת, וכמפורט להלן.

מן המפורסמות שאינה צריכה עוד הוכחה, כי בהלכה היהודית ובמשפט העברי, החיים בכלל והצלת חיים בפרט, הנם ערך עליון והבסיס לקיומנו כעם. כבר בספר הספרים – התנ"ך, בויקרא יט, טז, קיים הציווי האלוקי: "לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך אני ה'.

כך פירש התלמוד הבבלי בסנהדרין עג, א את הציווי האלוקי:

"מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו – תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך". 

התלמוד משתמש בשלוש סיטואציות, מהן ניתן להשליך על כל תחומי החיים ועל כל סכנת חיים היכולה לבוא לו לאדם. זאת ועוד, מלשון התלמוד ניתן להבין כי מדובר בחובה, שאינה נתונה לשיקול דעתו של אדם.

מאידך, הרמב"ם שינה את נוסח הציווי ופסק כי החובה להציל חיים, הנה כאשר המציל אכן יכול להציל. ובלשון הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש, פ"א הי"ד:

"בכל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך … ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך". [ההדגשה שלי – י.ש.]

ודוק: אמנם לשיטת הרמב"ם מדובר ב"כל היכול להציל", ברם, אין ספק, שאי היכולת להציל הנה רק במקרה בו המציל מסכן את חייו בעבור הצלת חברו. במקרה כזה כבר קבע ר' עקיבא כי "חייך קודמים לחיי חברך". ראה: בבא מציעא סב, א. זאת ועוד, לשיטת הרמב"ם עליך לעשות כל שביכולתך להציל את חיי חברך, גם אם בעבור ההצלה תצטרך להוציא ממון רב.

ויודגש: לא בכדי מביא הרמב"ם את ההלכה הנזכרת בהלכות רוצח ושמירת הנפש. אין ספק, כי לשיטת הרמב"ם יש לראות במי שיכול להציל נפש אחת בישראל ולא עושה זאת – כרוצח!!!

דומה, כי בעל הטור, היטיב לתמצת ולבטא את חשיבות הצלת החיים במשפט העברי ובהלכה היהודית, עת פסק בחו"מ סי' תכו, כי המציל נפש אחת "כאילו קיים עולם". הרשב"ץ (ר' שלמה בן צמח דוראן, מגדולי פוסקי אלג'יר במאה הרביעית), אף פסק כי יש לחלל את התורה כולה בכדי להציל חיי אדם – אפילו אם בעקבות הצלה זו יתארכו חיי האדם בשעה אחת בלבד. ראה: שו"ת התשב"ץ, ח"א, סי' נד.

על פי המשפט העברי, הציווי לעשות ככל שניתן בכדי להציל חיים, מופנה בראש ובראשונה למנהיגי העם. כך למשל, פוסק הרמב"ם בהלכות שבת, פ"ב ה"ג:

"כשעושין דברים האלו [חילול שבת לצורך הצלת חיים – י.ש.] אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים … אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם… [ההדגשה שלי – י.ש.].

אין ספק, כי המחוקק הישראלי, מודע היטב לחשיבות הצלת חיים במדינה דמוקרטית בכלל, ובמדינה יהודית בפרט. ידיעתו זו, באה לידי ביטוי, הלכה למעשה, בחקיקת חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח – 1998. וכך היא לשון החוק:

"חובה [ההדגשה אינה במקור] על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו,  עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או בריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו".

ודוק: לאור לשון המחוקק קיימת חובה על אדם להושיט עזרה ולהציל את חברו, כשהוא יכול לעשות זאת ואינו מסכן את עצמו או אחרים. משמע אפוא, כי הדרישה המוסרית אותה מציב המחוקק הישראלי, גבוהה הרבה יותר מהדרישה המוסרית אותה הציב הרמב"ם. בעוד זה האחרון קובע שחובת ההצלה חלה על ה"יכול להציל", הרי שהמחוקק מחיל חובה זו ללא כל סייג.

ויודגש: בדברי ההסבר לחוק היטיבו חברי הכנסת להסביר עד כמה חשובה היא הצלת הנפשות על פי הדין העברי. בכך, עשה כאמור, המחוקק עצמו, היקש בין חובת ההצלה האזרחית לחובת ההצלה היהודית.

לאור האמור לעיל, לא נותר לנו אלא לפנות בדרך ההיקש וללמוד על חובת ההצלה מהעקרונות שנקבעו בדין העברי, כמפורט לעיל. משכך, אין כל ספק, כי על-פי העקרונות בדין העברי, כמו גם על-פי העקרונות אותן הציב המחוקק הישראלי לעצמו, חייבים לאפשר לחולי סרטן המעי הגס לרכוש את תרופת ה"ארביטוקס", בכדי להציל את חייהם, גופם וכבודם כבני אדם.

במשך דורות סבל עמינו מרדיפות. לא פעם, עמד רודן ובהינף יד חרץ גורלות של אנשים, עת החליט מי לחיים ומי למיתה. "זכות" זו, אינה נתונה לנו – בני האדם. יפה לעניין זה תשובת ר' דוד בן זמרה (מגדולי פוסקי מצריים במה החמש עשרה), ראה: שו"ת הרדב"ז, ח"ג, סי' תרכז.

הפוסק נדרש לסיטואציה הבאה: גויים אשר השתלטו על קהילה יהודית והציבו בפני ראש הקהילה אולטימאטום לפיו הם ישחררו את הקהילה, במידה ויוציא ראש הקהילה, על-פי בחירתו (להבדיל מהפלת פור), אדם אחד מקהילתו, אשר לו יקטעו איבר אחד שלא יגרום למותו. או שמא, לא יוציא ראש הקהילה אף אדם, ואז יהרגו את כל אנשי הקהילה.

"שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך…"

בקריאה ראשונה, של הסיטואציה המתוארת, נראה לקורא כי על ראש הקהילה לבחור באפשרות הראשונה שהוצבה לו, ובכך להציל את חיי כל הקהילה. אולם, לשיטת הרדב"ז על ראש הקהילה לבחור דווקא באפשרות השנייה, אף-על-פי שבכך יחרץ גורל אנשי הקהילה. וכך הסביר הרב את דבריו:

"תשובה: זו מדת חסידות אבל לדין יש תשובה… ואני ראיתי אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ"כ עד שמת והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן וכ"ש אם יחתכו אותו… ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות…"

אליבא דהרדב"ז, הוצאת אדם לכובשים יכולה לחרוץ את גורלו. לשיטתו, די בחשש קל ובסיכוי קלוש, שאותו אדם ימות בעקבות הקטיעה, הרי שאין לראש הקהילה סמכות להחליט על הוצאתו – שכן, אין זו החלטה המסורה לבני אדם.

לפיכך, גם המחוקק הישראלי, אינו יכול להקציב סכום מוגבל עבור סל התרופות. שכן, הדרישה מוועדת התרופות להחליט איזו תרופה תכנס לסל ואיזו לא, הנה דרישה להחליט מי לחיים ומי למוות!!! החלטה זו, עם כל הכבוד, אינה מסורה בידיו של אף אדם, גם אם הוא המחוקק!!! דרישה זו הנה בלתי חוקית בעליל!!! משכך, המחוקק, הכפוף לחוק לא תעמוד על דם רעך, חייב לספק את התקציב המלא ולאפשר את הכנסת כל התרופות מצילות החיים לסל.