מאת: ד"ר יאיר שיבר, עו"ד

ביום 21.4.05 הגשנו עתירה לבית המשפט העליון, כנגד: מדינת ישראל; שר האוצר; שר הבריאות; שר התעשייה והמסחר; קופות החולים; הוועדה להרחבת שירותי סל הבריאות. העותרים הנם חולי סרטן המעי הגס אשר מתאפיין בשליחת גרורות לאיברים נוספים. חולים אלו, כמו רבים אחרים, זקוקים לתרופת ה"ארביטוקס", שאינה מצויה בסל הבריאות.

תרופת ה"ארביטוקס" הצילה את חייהם של חולי סרטן רבים! דא עקא, מחיר התרופה בישראל עומד על כ-30,000 ₪ לאדם, עבור טיפול של חודש ימים. מובן שבמחיר כזה לא יכולים לעמוד אנשים מן הישוב. מחיר התרופה כיום הינו למעשה גזר דין מוות עבור מירב החולים, משום שאלה אינם יכולים לממן את רכישת התרופה.

העותרים סבורים כי חייב להימצא פתרון נכון, טוב וצודק יותר אשר יאפשר לכל אדם בישראל לרכוש כל תרופה שהוא זקוק לה. העותרים סבורים כי פתרון כזה קיים והוא בהישג יד. כל שדרוש הוא שהמשיבים יפעלו על פי הסמכויות המוקנות להם בחוק על מנת לקיים נאמנה את החובות הציבוריות המוטלות עליהם. העותרים אף הציעו מספר פתרונות מעשיים, שיש בהם בכדי להוזיל את התרופה בצורה משמעותית ובכך תתאפשר רכישתה.

אולם, לטענת המדינה, כמו גם לטענת קופות החולים, הטעו העותרים את בית המשפט בכך שהציגו את התרופה כמצילת חיים. לשיטתם, תרופת ה"ארביטוקס" הינה, לכל היותר, תרופה מאריכת חיים. לעניות דעתי, אוי לה לאותה טענה ומוטב היה אילו כלל לא הייתה נטענת. טענה זו, פוגעת בזכויות יסוד של אדם – הזכות לחיים ושמירה על גופו וכבודו.

מדינת ישראל הינה מדינה יהודית ודמוקרטית. כך נקבע במפורש במגילת העצמאות. כך נחקק בסעיף 1א' לחוק יסוד אדם וחירותו, התשנ"ב – 1992. לא יכול שיהיה חולק, כי טענת המדינה וקופות החולים, לפיהן יש להבחין בין הארכת חיים להצלת חיים, אינה טענה העולה בקנה אחד עם עקרונות היהדות והדמוקרטיה.

דומה, שמדברי ר' שלמה בן צמח דוראן (מגדולי פוסקי אלג'יר במאה הרביעית), יש ללמוד על חשיבות החיים – אף אם אלה יימשכו שעה אחת בלבד. לשיטתו, אף על פי שחולה לא יחיה יותר משעה אחת, הרי שיש לעשות כל שניתן בכדי להציל את חייו אף שזו הצלה "מועטת" לשעה בלבד. זאת ועוד, גם אם יש צורך לחלל שבת בכדי להציל את חיי החולה לשעה אחת, יש לעשות זאת ללא כל דיחוי, וזאת אף-על-פי שהשבת שקולה כנגד כל התורה. ודוק: היהדות אינה מבחינה בין הצלת חיים להארכת חיים!

על-פי המשפט העברי, הציווי לעשות ככל שניתן בכדי להציל חיים, מופנה בראש ובראשונה למנהיגי העם (כך למשל, פוסק הרמב"ם בהלכות שבת, פ"ב ה"ג). אין ספק, כי המחוקק הישראלי, מודע היטב לחשיבות הצלת חיים במדינה דמוקרטית בכלל, ובמדינה יהודית בפרט. ידיעתו זו, באה לידי ביטוי, הלכה למעשה, בחקיקת חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח – 1998.

ויודגש: בדברי ההסבר לחוק היטיבו חברי הכנסת להסביר עד כמה חשובה היא הצלת הנפשות על פי הדין העברי. בכך, עשה כאמור, המחוקק עצמו, היקש בין חובת ההצלה האזרחית לחובת ההצלה הדתית. לאור האמור לעיל, לא נותר לנו אלא לפנות בדרך ההיקש וללמוד על חובת ההצלה מהעקרונות שנקבעו בדין העברי, כמפורט לעיל. משכך, אין כל ספק, כי על-פי העקרונות בדין העברי, כמו גם על-פי העקרונות אותן הציב המחוקק הישראלי לעצמו, חייבים לאפשר לחולי סרטן המעי הגס לרכוש את תרופת ה"ארביטוקס", בכדי להציל/להאריך את חייהם, גופם וכבודם כבני אדם. אין הבדל ואסור שיהיה הבדל, בין הארכת חיים להצלת חיים.