שיבר ושות' משרד עו"ד

אל תתפשר על המשפחה שלך
 



דף הבית >> מאמרים >> פרשת עזבונו של יעקב גאליקו
 

פרשת עזבונו של יעקב גאליקו
 

ד"ר יאיר שיבר, עו"ד
רקע לפרשה
יעקב גאליקו בן שמואל בן יצחק גאליקו, היה בן למשפחת עסקנים מצליחה שהתגוררה באנקונא שבאטליה. עם מותו של יעקב גאליקו ב-23 ביולי 1851, פרץ סכסוך בקרב בני משפחתו בדבר חלוקת עזבונו. יעקב נפטר ערירי מבלי להשאיר אחריו צוואה, עובדה שהקשתה על חלוקת העזבון, שהיה רב ביותר.
 
לצורך הבנת הסכסוך אביא את אילן היוחסין של משפחת גאליקו בו מצוינים כל הנוגעים בפרשה.[1]
 
יצחק גאליקו
               
 
כיון שיעקב גאליקו נפטר ללא שהותיר אחריו צוואה,[2] נשאלה השאלה, כיצד יחולק העזבון ומי הם הראויים לרשת.[3]

הפניה לערכאות

לכאורה התשובה פשוטה, שהרי הדברים במצב זה ברורים לפי ההלכה היהודית. והנה נראה כי הכל עומד לבוא על מקומו בשלום במהרה. אך בני אחי יעקב, הלא הם יהויקים, יעקב וחיים, ידעו שעל פי דין התורה אין להם חלק בעיזבונו של יעקב דודם. לכן, כמפלט אחרון פנו לערכאות האזרחיות באטליה, בנסותם בכל זאת לזכות בעיזבון.[4]
 
הרי"מ חזן ניסה להניא את בני אחי יעקב מלפנות לערכאות. הוא שלח לכל אחד מהתובעים את הפסק שכתב, כאשר הוא מתורגם לאיטלקית. במכתב המצורף לפסק, מסביר הרי"מ חזן מדוע יש לקבל את פיסקו ולקיימו. עוד הוא מתרה בפני התובעים שאם לא ייסוגו מתביעתם בערכאות, הרי שהוא ישלח את פיסקו כאשר הוא חתום על ידי רבנים רבים לשופטי הארץ.[5]
 
מכתבו זה של חזן נשלח ארבעה חודשים לאחר מות יעקב גאליקו ביט' לחודש נובמבר 1851. המכתבים נשלחו לפרנצי ליהויקים, לסינגאליא ליעקב ולאנקונא לחיים. שישה ימים אחר כך בכ"ה לחודש נובמבר עונים האחים ומחזירים תשובה לרי"מ חזן ומודיעים לו שאין הם מושכים את תביעתם. אי לכך שולח הרי"מ חזן את פיסקו כפי שאמר אל "מול פני דייני ושופטי מדינתנו האפיפיורית ירום הודם". במכתב המצורף לפסק מסביר הרי"מ חזן לנמענים השונים את מטרת הפסק אותו הוא מכנה "נחלה לישראל". עוד מסביר הרב את שיטתו בפסק וראיותיו "הבנויות לתלפיות בדרך ויכוח שכלי ומשפטי". כמו כן, מסביר הרי"מ חזן, כי תוכנו של הפסק מחולק לארבעה סעיפים:
א. מוכיח שהירושה עוברת למאטילדי ובני רוסינא.
ב. מוכיח כי דיני נחלות רחוק משאר דיני ממונות והוא שייך לדיני משפחה.
ג. מוכיח שאין כאן מקום לכלל "דינא דמלכותא דינא".
ד. מוכיח שיש לנדות ולהחרים כל יהודי הפונה בעניין ירושות לערכאות.
 
תשובת הרי"מ חזן
הסעיף הראשון
בראשית דבריו שולל מכל וכל הרי"מ חזן את טענת התובעים, כי על פי הכתוב בתורה (בבמדבר כו'[6]), בני אחי הנפטר קודמים לנכדי הנפטר בירושה. לטענתו התובעים מפרשים את הכתוב כפשוטו באומרם שכוונת הפסוק במילים "ובן אין לו" - לבן ממש ולא לזרע. על פי פירוש זה, אם אין לנפטר בן, רכושו עובר לבתו, אם אין לו בת, רכושו עובר לאחיו. אם אין לו אח, רכושו עובר לאחי אביו. לכן, מפרשים התובעים, מכיוון שליעקב אין ילדים, רכושו עובר לאחותו, אך כיון שגם היא בקרב שוכני עפר, עובר הרכוש למהללאל אחי אביו, וממנו לבניו, הלא הם התובעים. הרי"מ חזן מוכיח בהגיון רב מדוע חייבים אנו לפרש "בן" במשמעות של זרע. וכן מדוע נכדיו קרובים לו לאדם יותר מבני אחי אביו. בהוכחתו מסתמך הרי"מ חזן על הפסוקים עצמם וההיגיון הפסיכולוגי הגלום בהם, על סיפורי האבות, על פרשת ייבום וכן על מדרשי ההלכה שעברו במסורת הקבלה היהודית.
 
מסקנת הרי"מ חזן כי כוונת המילים "ובן אין לו" - "שצריך שקודם ההחלטה תראה לו ממנו ולמטה עד סוף כל הדורות. ואם לא תמצא לו זרע בשום אופן עד סוף כל העולם, אזי תחליט ותאמר אין לו"[7]. על מסקנתו שלו מקשה חזן קושי פסיכולוגי: " שכשהגיע הדור לד' או ה' מדרגות אפילו ביוצאי חלציו, יותר אהבה קירוב דעת יהיה לאדם עם אחיו או בני אחיו ולהם היה ראוי שיוחלט נחלתו יותר מהם?!"[8]
 
בתשובתו לשאלה הוא מוכיח כי אמנם אפשר הדבר שמבחינה נפשית קרובים בני אחי הנפטר לליבו של הנפטר, יותר מיוצאי חלציו שהם דור רביעי או חמישי. אך, ליוצאי חלציו יש זכיות על הירושה משני טעמים:[9]
א. סיבת טבעית - הנפטר הוא הסיבה להיותם בעולם, לכן הוא מחויב לפרנסם ולהחיותם.
ב. סיבה קניינית ממונית - כל עוד הנפטר לא השאיר צוואה, הרי עם פטירתו אין נכסיו שייכים לו יותר אלא עוברים לבנו וכך הלאה עד סוף כל הדורות.
 
כמו כן מוכיח הרי"מ חזן על סמך המקראות, כי ירושה ונחלה אינה עוברת מכח אהבה וחשק שבין המת לקרוביו, אלא מכח צדק הדין, המבוסס על זכות טבעית וזכות קניינית. בעוד אם רוצה אדם להעביר מרכושו לקרוביו בגלל אהבתו אליהם, צריך לעשות זאת מכח מתנה.
 
בהמשך דבריו מסביר הרי"מ חזן את שני הכללים הבאים:
א. האב יורש את הבן.
ב. יש דין ירושה בקבר.
הסבריו וטיעוניו מבוססים, כדרכו בקודש, על הגיון חריף ועל המקורות. לשיטת חזן, קודם מתן תורה אפשר היה להעביר גם לעבדים אפילו הם גויים, כגון - אברהם שביקש זרע מאת ה' כדי שלא יעבור רכושו לאלעזר עבדו. והרי היו לאברהם את בני אחיו הלא הם בני נחור ובני הרן?! לעובדה זו יש הגיון רב. הרי העבדים עזרו לבעל הרכוש בעמל רב להשיג את רכושו. לכן הם קרובים לרכוש יותר מאשר בני האח הזרים.
 
אבל הקב"ה רצה למנוע מצב בו נחלה תועבר לגויים, כמו שאפשר היה עם אברהם ועבדו אלעזר. לכן נקבע שהאב יורש את בנו במידה ואין לבנו זרע, וכן שהירושה עוברת בקבר. בצורה זו מובטחים הנכסים שישארו בתוך עם ישראל ולא יעברו לזרים.
 
לאחר שמוכיח הרי"מ חזן את נכונות שני הכללים הללו, הוא מעלה שאלה הגיונית נוספת:
               מה חסר המקרא אם היה אומר ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאביו. ואם אין לו אב ונתתם את נחלתו לאחיו והיה הדבר מבואר באר היטב מבלי שום מבוכה ויסתמו פי המקטרגים בזה?![10]
 
אלא מסביר הרי"מ חזן, כי התורה דרכה להימנע מלהזכיר דבר מגונה או דבר קללה. וכך  הם מקורות היהדות כולם, עובדה היא המשנה כשסדרה את סדר הנחלות, כתבה "ואלו נוחלין ומנחילין האב את הבנים והבנים את האב". חכמי הגמרא הקשו על הלשון מדוע נאמר שהאב מנחיל את הבנים, שיאמר שהבן נוחל את האב?! וחכמי הגמרא עונים  שלשון זו - לשון פורענות היא. מאותה סיבה לא אמרה התורה ונתתם את נחלתו לאביו, כי אם הבן מת בחיי אביו הרי שפורענות היא. כמו כן מבחינה עובדתית נדיר היה בתקופת המקרא שימות הבן בחיי אביו מבלי להשאיר זרע, שהרי היו נושאים מספר נשים ופילגשים.
 
לאחר שמוכיח הרי"מ חזן, שהירושה עוברת לאבי הנפטר במידה ואין לנפטר זרע, וכך מאבי הנפטר לאחי הנפטר, מוכיח הרב חזן שאם אין אחים לנפטר הרי שהירושה עוברת לאחותו.
 
בהמשך דבריו משתמש הרי"מ חזן בתרגיל משפטי. הוא מציג את כל הפרשה ואת כל הויכוח כדו שיח בין עבדו של הנפטר, המתלבט למי להעביר הירושה, לבין דיין נוצרי.בסוף הדו-שיח מגיע הדיין הנוצרי לאותה מסקנה אליה הגיע הרי"מ חזן על פי מקורות המשפט העברי.[11]
 
בשלב זה מעיד הרי"מ חזן כי כאן תכנן לסיים את הוכחותיו לסעיף הראשון. אך החליט שלא מספיק להסתמך רק על המקראות וההיגיון, אלא יש צורך להסתמך גם על ספרות ההלכה היהודית. כיון שבדרך ההיגיון עונים לאפיקורס - משום שאינו מאמין בספרות ההלכה. כיון שכך ממשיך הרי"מ חזן בהוכחות הלכתיות, בהן הוא מגיע לאותן מסקנות.
 
אחת ההוכחות ההלכתיות בה משתמש הרי"מ חזן כדי להדגיש את עוצמת הזכות הטבעית היא, מירושת הבעל את אשתו והבן את אימו. הרי"מ חזן מוכיח כי הבעל יורש את אשתו בגלל הזכות הקניינית, ברם, הזכות הטבעית אינה קיימת. לכן הבעל יורש את אשתו כאשר היא נפטרת בחייו מכח הזכות הקניינית, הרי מה שקנתה אשה קנה בעלה. ברם, אם הבעל נפטר לפני אשתו, הרי במותה נכסיה לא עוברים ליורשי הבעל אלא חוזרים למשפחת האשה, מכח הזכות הטבעית והקניינית שיש למשפחת האשה בנכסיה. טבעית - שהם הביאוה לעולם. קניינית - שבחתונתה הם אלו שנתנו לה את הרכוש. דין ירושת הבעל את אשתו כשזו נפטרת בחייו הוא דין דאורייתא. למרות זאת, חכמינו זיכרונם לברכה לא יכלו לקבל דין זה כמובן מאליו. לדעתם הזכות הטבעית הקיימת למשפחה גדולה מהזכות הקניינית הקיימת לבעל. כתוצאה מחשיבה הגיונית זו הותקנו תקנות בדבר ירושת הבעל את אשתו. דוגמא לכך משמשות תקנות טוליטולה הקובעות, שאם מתה האשה בחיי בעלה ללא בנים יחזיר הבעל חצי העזבון למשפחת האשה, שלה יש סיבה טבעית וקניינית על רכושה.
 
גם ההלכה שהבן יורש את אימו מדגישה את כח הזכות הטבעית, הרי הבן יורש את אימו מכח זכות זו. לכן אם הבן נפטר שעה אחרי אמו הרי שהבן ירש את אימו ואחר כך אביו יורשו, ואביו יכול להוריש הנכסים אחר כך ליורשיו ואין הנכסים חוזרים למשפחת האם. ברם, אם נפטר הבן בחיי אימו, הרי שבמותו אובדת לו הזכות הטבעית ולכן אין הבן יורש את אימו בקבר, וכך חוזרים נכסי האם לרשות משפחתה.
 
לאור שתי ההוכחות הללו המבוססות על ההלכה, קובע הרי"מ חזן כי ברור הוא שהזכות הטבעית גדולה וחשובה מהזכות הקניינית לעניין נחלות. כדי לבסס ולחזק את מסקנתו זו, הוא מביא  את אילן היוחסין מאברהם ועד בני יעקב, ועל פיו הוא מוכיח בדיוק רב את מסקנתו.[12]
 
לאחר מכן מביא הרי"מ חזן תשובות של פוסקים הנוגעים לעניין נחלה. בתחילה הוא מביא תשובה של ר' מאיר בר ברוך מרוטנבורג - רבו של הרא"ש. לאחר מכן את תשובתו של הרשב"א ובסוף תשובה של ר' שמעון בן צמח דוראן.[13] בניתוח גאוני של התשובות  מחזק ומוכיח הרי"מ חזן את שיטתו.[14]
 

סעיף שני

בסעיף זה מוכיח הרי"מ חזן, כי דיני נחלות אינן שייכים לדיני ממנות. לכן אין לדון דיני נחלות בערכאות של גויים כשאר דיני ממונות.
 
לשיטתו, דיני ירושות נובעות עקב קשרי נישואין, שהרי בן יורש את אביו, בעל  את אשתו, בת את אביה וכו'. כלומר ירושה היא תולדה של נישואין. כיון שנישואין, לדעת כולם, צריכים להיעשות ולהישפט על פי תורת משה בלבד, הרי כל מה שהוא תולדה של נישואין חייב להישפט בדיני ישראל. כמו כן, ברגע שחוקי הגויים הם נגד חוקי התורה ומבטלים אותם, הרי שיש איסור מוחלט לנהוג על פי חוקיהם. וידוע הדבר שעל פי חוקי אטליה חוקי הירושות שונים מחוקי המשפט העברי. את דבריו אלו מוכיח הרי"מ חזן מתשובות שנתנו גם על ידי פוסקים שונים אשר פיסקתם מקובלת על כל תפוצות ישראל.[15]
 
לדעת המחבר ברגע שנדון דיני נחלות על פי חוקי המדינה, אנו מערערים את כל יסודות חוקי ודיני המשפחה, בעיקר בדיני ייבום וחליצה. לדוגמא במקרה שלנו, אם נאמר שבני רוסינא אינן יורשות את שמואל אביו של יעקב גאליקו, כיון שאינן מזרעו, הרי שלשמואל אין זרע ולכן אשתו צריכה יבום או חליצה, מה שנוגד לחוקי המשפט העברי. כמו כן, בניגוד לדיני ממונות בהם דנים הצדדים מי יחזיק בממון בדיני נחלות אין דיון שכזה וביום מות המוריש כבר הוחלט ממונו ליורש מדין תורה בכל מקום שהוא.
 
סעיף שלישי
לדעת הרי"מ חזן, לא שייך במקרה דנן הכלל "דינא דמלכותא דינא". ראשית, כיון שמלכות אטליה נותנת רשות ליהודים לדון על פי חוקיהם. ידוע הדבר כי בכל מקום שאין בו חובת המלכות לדון לפי חוקי המדינה, הרי שאין מקום לכלל דינא דמלכותא. וכך פסקו גם הרמב"ן ומרן - "דכשאין המלך מקפיד ומכריח ליכא משום דינא דמלכותא".[16]  מה עוד, שבמקרה דנן דין המלכות עוקר דין התורה. גם הפעם מביא הרי"מ חזן מקרים שונים שנידונו על ידי חכמי ההלכה המקובלים בתפוצות ישראל, ומוכיח על פיהם את נכונות דבריו.[17]
 
עוד מביא המחבר הוכחות מדברי הפוסקים שקבעו, כי אין מקום לכלל דינא דמלכותא במקום שאין המלכות מקפידה - בדיני ממונות וקל וחומר בדיני ירושות. יתירה מזו, גם פוסקים המקיימים את הכלל דינא דמלכותא במקום שאין המלכות מקפידה, מקיימים הכלל רק לעניין ממונות אבל לא לעניין ירושות.
 
כמו כן לדעת הרי"מ חזן, לא יתכן שכל אחד הישר בעניו יעשה. בלתי אפשרי פעם לרצות להישפט על פי חוקי המדינה כשהם לטובתך, ופעם על פי חוקי המשפטי העברי כשהם לטובתך. יהודי צריך תמיד להישפט על פי חוקי המשפט העברי, ככל שמתאפשר לו הדבר. רק כך לדעת חזן נוכל לשמור על זהותנו היהודית, ועל חוקי המשפט העברי.
 
הסעיף הרביעי
לדעת הרי"מ חזן יש להחרים ולנדות כל יהודי הפונה לערכאות בעניין נחלות. הסיבה נעוצה בעובדה, "שאם איש אחד יעשה הרע בעיני ה' תצא הקצף מלפני ה' על כל העדה עד יבערוהו מתוכם או יחזירוהו למוטב". כלומר מעצם דאגתנו לקהילה היהודית כולה, עלינו למנוע בכל דרך מן היחיד לעשות הרע בעיני ה' - דהיינו לפנות לערכאות הגויים.
 
הרי"מ חזן מביא הוכחה לטענתו מפרשת קרח ועדתו. לכאורה נראה תמוה הדבר שקרח יחטא לבדו והקב"ה ירצה למחות את כולם, שנאמר: "הבדלו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע" (במדבר טז, כא). אלא, וכך מסביר הרי"מ חזן, כיון שאף לא אחד מיחה ביד קרח ועדתו הרי כאלו כולם חפצים בדבר, או שלא אכפת להם. אי לכך חייבים רבני וחכמי ישראל למחות ביד כל הרוצה לפנות לערכאות של גויים, ולמנוע ממנו לעשות זאת. שהרי אם  לא ינהגו כך יחשב הדבר כאילו הם חפצים בדבר, או שלא אכפת להם. הרי"מ חזן מראה כיצד עיקרון זה חוזר ונשנה במהלך ההיסטוריה היהודית. למשל, בפרשת עכן ששלח ידו בחרם, והעדה כלה נענשה (יהושע ז'). לדעת הרי"מ חזן חשובים כל עם ישראל כאיש אחד עם הרבה איברים. לכן כאשר איבר אחד אינו מתפקד הגוף כולו סובל, וימשיך לסבול עד אשר יתרפא אותו איבר.[18]
 
הרי"מ חזן מוכיח מדברי הרמב"ם בהלכות ממרים ומדברי ר' שמעון דוראן, כי טענתו מבוססת כבר על דבריהם. אך אין הוא מסתפק בשני גדולי תורה אלו, אלא הוא מביא עוד שמונה פוסקים אשר מפסקי כולם, עולה העובדה שיש לכפות ולהחרים כל מי שפונה לערכאות של גויים, כי אם אחד חוטא הרי שכל העם יסבול.[19]
 
  הרי"מ חזן מסכם את קריאתו הנרגשת לרבני הדור בהדגישו את חשיבות הפרשה דנן ואת נפקויותיה המשפטיות והחברתיות.[20] הרי"מ חזן, ממלא את שהבטיח ולאחר שסיים לכתוב את פיסקו בחודש כסלו שנת תרי"א (1851), הוא שולח את הפסק לאפיפיור וחכמי הנוצרים, וכן לכל רבני תפוצות ישראל.
 
התומכים בפסקו של הרי"מ חזן
פסקו זה של הרי"מ חזן, זכה לתמיכתם הנלהבת של רבני ישראל בכל התפוצות באותה התקופה אשכנזים וספרדים.[21] יתירה מזו, גם האפיפיור וחכמי הנוצרים הסכימו עם פסק זה, והורו שיש לבית הדין הרבני אוטונומיה שיפוטית בדיני נחלות, כיון שהם מהווים חלק בלתי נפרד מדיני משפחה.
 
תמיכת רבני איזמיר
מספר חודשים לאחר פסיקת הרי"מ חזן, חותמים בחודש אדר ב' שנת תרי"א, חכמי איזמיר על פסק תמיכה בפסק דינו של חזן. הרבנים שחתמו הם ר' דוד חיים חזן, ר' שמואל חכים, ור' נסים אברהם אשכנזי. בתמיכתם זו הם מדגישים את העובדה כי אכן דיני ירושות שייכות לדיני משפחה, ואסור בשום אופן לפנות בתחום זה לערכאות.
כמו כן הם מודים לאפיפיור פיאוס התשיעי שאפשר ליהודים אוטונומיה שיפוטית בתחום המשפחה ולכן גם בדיני נחלות.[22]
 
תמיכת רבני שאלוניקי
בחודש סיוון שנת תרי"א, חתמו הרבנים ר' חנניא סאפורטא, ר' דוד יוסף, ר' אברהם בכר בנבינשתי גאטיניו, ור' רפאל אשר קובו, על הסכמתם לפסקו של הרי"מ חזן. בהסכמתם זו מדגישים הם את השוני בין דיני ממונות לדיני ירושה, מגנים ומטילים קללה על כל יהודי אשר לא ינהג כפסקו של הרי"מ חזן מחד ומשבחים ומפארים את האפיפיור פיאוס התשיעי מאידך.[23]
 
 
 
 
תמיכת רבני קושטא
ר' רפאל בן יהושע שבתי ור' חיים משה חתמו גם הם על הסכמה בחודש תמוז שנת תרי"א. גם הם כקודמיהם הדגישו את העובדה שדיני נחלות אינן כדיני ממונות, וכופר מי שפונה בעניין זה לערכאות. כמו כן גם הם מברכים את האפיפיור.[24]
 
בנוסף להסכמתם זו של רבני קושטא, שולח גם הרב הראשי של קושטא הרב יעקב בכר דוד הסכמה נפרדת, בנוסח דומה לשל קודמיו[25].
 
תמיכת רבה של קהילת ווינא
הראשון מבין הפוסקים האשכנזים שתמך בפסקו של הרי"מ חזן, היה רבה של קהילת היהודים בוינא, ר' אלעזר הלוי איש הורוויץ. ר' אלעזר מציין בתחילת פיסקו כי עקב חוסר זמן הוא קרא את חלקו הראשון של הפסק בלבד, ולכן הסכמתו היא רק לחלק זה. הסכמתו ניתנה ביום ד' כח' לחודש ניסן שנת תרי"א. [26]
 
באותה עת שהה בוינא ר' שמואל פרייגד מקהילת פראג. הוא המשיך את הסכמתו של ר' אלעזר הלוי והסכים גם על שאר פיסקו של הרי"מ חזן.[27]
 
תמיכת רבה של קהילת פראג
באותה עת היה ר' שלמה ליב הכהן רפאפורט רבה הראשי של העיר פראג. בתחילת הסכמתו מעיד שי"ר כי בעת כתיבת הסכמתו זו, עדיין מחזיקים התובעים (בני מהללאל) ברכוש ומסרבים לציית לפסק. טענתם, כפי שמציג ר' שלמה, היא שאין הם הולכים בחוקי היהדות אלא רק על פי חוקי המדינה.[28]
 
הרב שי"ר מסכים עם פיסקו של הרי"מ חזן, מלבד הסתייגות מהסעיף הרביעי. על שלושת הסעיפים הראשונים מוסיף שי"ר טענות נוספות המחזקות את טענותיו של הרי"מ חזן. גם לסעיפו הרביעי מסכים שי"ר, ואף לשיטתו יש לרדוף ולהכריח את שאינם מצייתים לדין. ברם, לא זו העת לעשות זאת, כיון שהעיתוי אינו נכון. לטענת שי"ר המצב הנוכחי בו מצוי העם היהודי יכול לגרום למצב בו הנרדפים יהפכו לרודפים. וכך לא רק שנחמיץ את המטרה, אלא נחמיר עם מצבם הנוכחי של היהודים. לכן עלינו לחכות בביצוע הסעיף הרביעי לזמן המתאים.[29] הסכמתו של ר' שלמה יהודה רפאפורט ניתנה ביום ד' ו' אלול שנת תרי"א.[30]
הסכמת חכמי הנוצרים
כאמור פיסקו של הרי"מ חזן זכה בהסכמותיהם של רבנים אשכנזים וספרדים כאחת. יתירה מזו, הוא גם זכה בהסכמותיהם של כהני דת נוצרים, אשר בהסכמותיהם נתנו גושפנקה לקביעתיו של הרי"מ חזן. הסכמתם זו משמשת כאבן יסוד באותה תקופה בכל המדינות בה הדת השלטת הייתה הדת הנוצרית, או שהייתה זו מדינה בעלת דת אחרת אך הייתה בבעלות מדינה שנתיניה נוצרים.[31] להסכמות מסוג זה לא נודע אח ורע באותה תקופה בפזורה היהודית, והן משמות כתקדים חשוב בהיסטוריה השיפוטית של העם היהודי. עקב הסכמות אלו נשארה בידי בית הדין הרבני אוטונומיה שיפוטית גם בדיני נחלות, כיון שהנוצרים קיבלו את טענת הרי"מ חזן, כי דיני נחלות שייכות לדיני משפחה.
 
את ההסכמה הראשונה מבין חכמי הנוצרים כתב הכומר פליפו מ. נואדי. כפי שהוא מעיד על עצמו, תפקידו בוותיקן היה: "אחד מכת הדרשנים והוא עומד על הלימודים בבית לימוד קדוש טומאסו אקינו".
 
פליפו מעיד בהסכמתו, כי תשובת הרי"מ חזן שכנעה אותו ברמה השכלית הגיונית. מכיוון שכהני הנוצרים, אשר הוא בכללם, אוהבי אמת וצדק המבוססים על השכל וההיגיון. הוא מסכים לפסקו של הרי"מ חזן על כל ארבעת סעיפיו.[32] הסכמה זו של הכומר פליפו ניתנה בעשרים ושישה לחודש יוני שנת אלף ותתנ"א.
ההסכמה השנייה ניתנה על ידי הכומר כ' לוקא ציכוטי, בשמונה לחודש אוקטובר שנת אלף ותתנ"א. על פי עדותו שלו, תפקידו בותיקן היה, מומחה בידיעת כתבי הקודש ושיפור קורות כנסיית הנוצרים וכהניה. כמו כן, הוא היה האחראי על הלימודים בבית הלימוד ויסקובילי בויטירבו.
 
בראשית דבריו מתייחס ציכוטי לביאורו של הרי"מ חזן את פשט הכתובים בפרשת הנחלה. לטענתו, כל נוצרי חכם ככל שיהיה, לא יוכל לפרש את פשט הכתובים כפי שפרשו אותו חכמינו זכרונם לברכה. לדברי ציכוטי כיון שפרשת הנחלה כתובה בקיצור, נראה כי פשט הדברים הוא, כאשר למת אין זרע ולא אחים הראויים ליורשו תעבור נחלתו לאחי אביו, אבל כיון שכל פרשני התורה היהודים מפרשים באותה צורה את הכתובים, שאחות המת קודמת לאחי אבי המת, הרי מי שהוא יהודי צריך לקבל פירוש זה ולנהוג על פיו. לדעת ציכוטי - התובעים יודעים שאם יפנו לערכאות רבניים, הרי של יזכו בעזבון, לכן הם מתעקשים להישפט בערכאות הגויים. אך לא יתכן שהתובעים ירצו להישפט על פי חוקי המדינה, כל עוד הם לא מקבלים את דת המדינה - הנצרות. ולא עוד אלא "שכבר יצא דבר המלכות וגזר אומר להניח לישראלים בני חורים בקיום דתם בדברים כיוצא באלו".[33] לכן, לא שייך לטעון במקרה דנן את טענת דינא דמלכותא. גם עם הסעיף הרביעי מסכים ציכוטי וגם הוא מתריע שאם לא ישמרו היהודים על חוקיהם וישפטו על פיהם, הרי שהסוף יהיה "והעם ירד ויגיע אל תכלית חרבנו", דהיינו יושמד העם והמסורת היהודית.[34]

 

סוף הסכסוך

עד חודש חשוון שנת תרי"ב, אנו מוצאים הסכמות לפסקו של הרי"מ חזן מרבנים המשמשים בתפקידי מפתח בקהילה היהודית.[35] עובדה זו מוכיחה לדעתי, כי עד תקופה זו החזיקו התובעים יהויקים יעקב וחיים בני מהללאל, בכספי העזבון. הסכמתו של הכומר לוקא ציכוטי שנתנה אחרונה, היא שחתמה את הגולל על הפרשה. כיון שאין עדויות לא ניתן לדעתו בדיוק כיצד הסתיים הסכסוך. אך ניתן לשער עקב הפסקת הדיונים בפרשה על ידי הרבנים היהודים והכנסייה כאחת, כי העזבון הוחזר לראויים לירש, או לכל הפחות הושגה פשרה בין הצדדים. אך כאמור לעניין סופו של הסכסוך רב החתום על הגלוי.

 

סיכום ומסקנות

פרשת עזבונו של יעקב גאליקו החלה עם פטירתו בשנת תרי"א (1851), ונסתיימה על פי הראיות בתחילת שנת תרי" ב (1852). למרות שפרשה זו נמשכה פחות משנה, חומר משפטי רב נכתב עליה, הן על ידי הרבנים היהודים והן על ידי אנשי הכנסייה הנוצרית. גם פרשה זו, כשתי הפרשיות הקודמות, חצתה בתי דין רבים לאורך ארצות אגן הים התיכון ואירופה. אך בניגוד לשתי הפרשיות הנ"ל לא היה כל ויכוח או מאבק בין הרבנים, ההיפך, כולם הסכימו עם הפסק העיקרי שנכתב בפרשה - פסקו של הרי"מ חזן. יתירה מזו, בפרשה זו אנו מוצאים את הסכמתה של הכנסייה לפסקו של הרי"מ חזן, עובדה בעלת חשיבות עילאית לאוטונומיה השיפוטית היהודית באותה עת. עובדה זו מוכיחה גם את האוטונומיה השיפוטית שהייתה ליהודים בארצות הנוצריות בכלל, ובארצות אגן הים התיכון בפרט.
 
פרופ' מנחם אלון כותב כי עם תחילת תקופת האמנציפציה באירופה, פסקה בהדרגתיות האוטונומיה השיפוטית הרבנית. פרופ' אלון מכיוון דבריו לתחום המשפט האזרחי, הפלילי, המנהלי והציבורי, בעוד בתחום המשפחה הוא כותב כך:[36]
  התחום היחידי במשפט העברי, שהוסיף לנהוג בחיי המעשה, היה חלק מדיני המשפחה, עריכת נישואין וגירושין לפי דת משה וישראל. בתחום זה שיש בו משום דיני איסור והיתר, נשארה קיימת משמעת פנימית חזקה מצד החלק המסורתי של היהדות, ובמידה מסויימת אך מאותו חלק של היהדות, שאינו מקיים מצוות. אך מידת ההכרה של השלטונות בנישואין אלה הייתה שונה בין מדינה למדינה ברחבי התפוצה היהודית.
 
על סמך הדברים אותם הראינו במאמר זה, דומה, כי ניתן להוסיף לדבריו של פרופ' אלון, עובדה חשובה נוספת: האוטונומיה השיפוטית של בתי הדין באירופה נשמרה לא רק בתחום נישואין וגירושין, אלא גם בתחום הצוואות והירושות. הוכחה לכך משמשת הסכמת הוותיקן כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של לוקא ציקוטי.[37]
 
פרופ' אלון מציין כי הזיקה לדת ולמצוות היא שגרמה ליהודי המסורתי לפנות לבית הדין הרבני בתחום דיני המשפחה. אך מה גרם לחלק שאינו מקיים מצוות לפנות לבית הדין הרבני בתחום זה? אפשר כי במאמרנו מצאנו תשובה לשאלה זו: היהודי בתקופת האמנציפציה עמד בפני דילמה חדשה: האם להזדהות ולתמוך בתנועות נאורות שיביאו את היהודי לשוויון זכויות, אבל יפשיטו ממנו את הערכים היהודים, או שמא מוטב להתעלם מהאומות בבחינת לא מדבשם ולא מעוקצם. כתוצאה מדילמה זו התלבט היהודי, שרצה להדמות לגוי כדי להוכיח שאכן מגיעה לו האמנציפציה, האם להישפט בבית דין אזרחי כמו כולם, או שמא להישפט בבית הדין הרבני כמסורת אבותיו. התלבטות קשה זו נפתרה בתחום דיני המשפחה והירושה בקרב היהודי שלא שמר מצוות, ברגע שהכנסייה בעצמה נתנה אוטונומיה שיפוטית מלאה לבית הדין הרבני בתחום זה.


[1] אילן היוחסין מופיע בספרו של ר' ישראל משה חזן, נחלה לישראל, עמ' יח, וינה, (תרי"א) [להלן: "נחלה לישראל"]. ראוי לציין כי 10 שנים לאחר הדפוס הראשון של הספר "נחלה לישראל" בוינא, הודפס הספר שנית באלכסנדריה בשנת תרכ"ב, ישנם שנויים קלים בין המהדורות ר' ישראל משה חזן שימש באותה עת כרב ואב בית דין של רומי. סיפרו זה, היא תשובתו שלו בעניין זה. תשובה זו קיבלה את הסכמותיהם של רבנים מכל רחבי הקשת הרבנית באותה עת. כמו כן נראה שגם את הסכמת האפיפיור פיאוס התשיעי. ראוי לציין שאין מכתב או חתימה של האפיפיור על הפסק, אך כאמור נראה שהוא הסכים לכך מהסיבות הבאות: א. לא יתכן ששני פרופסורים חשובים מהכנסייה הנוצרית יסכימו לפסק בפומבי ללא אישור האפיפיור, על הסכמותיהם ראה להלן עמ' _______. ב. כל בתי הדין שהסכימו לפסקו של הרי"מ חזן במכתבי ההסכמה שלהם שיבחו והודו לאפיפיור פיאוס התשיעי. ג. הרי"מ חזן בעצמו כתב שיר תודה לאפיפיור פיאוס התשיעי, על השיר ראה: יוסף פאור הלוי, הרב ישראל משה חזן האיש ומשנתו, עמ' עג-פד, ירושלים, (תשל"ז), עמ' לא, עמ' פו, הערה 18 [להלן: "הרב חזן"]. עובדה זו משמשת כתקדים שלא נודע לה אח ורע בתולדות הפסיקה היהודית. על ההסכמות השונות עוד ידובר רבות להלן. עוד על הרי"מ חזן ופועלו ראה: יוסף פאור, הרב חזן.
[2] " ולא הניחוני לדחות שאלה אחת שבאה לפני בית דיני להגיד תוכן אמיתות דעתי. על עניין ירושת יעקב גאליקו בן שמואל הנלקח לבית עולמו באנקונא יע”א ביום כג' לחודשים לוליו משנת זאת. והוא מת מבלי שום צוואה לא מתנת בריא ולא מתנת שכיב מרע". נחלה לישראל, שם, עמ' III.
[3]  ובלשון השאלה: "יעקב בן שמואל בן יצחק גאליקו היה לו אחות ושמה רגינא. ובני אחי אביו שמואל נכדי יצחק גאליקו זכרונו לברכה. ומתה אחותו רגינא בחיי יעקב אחיה והניחה בת שמחה שמה ומתה גם כן שמחה בחיי דודה יעקב גאליקו. והניחה ב' בנות שם האחת מאטילדה ושם השנית רוסינא. והן בעון גם ברוסינא פגעה מדת הדין ומתה בחיי דוד אמה הוא יעקב הנזכר והניחה בנים קטנים. ועכשיו מת יעקב גאליקו מנוחתו עדן באנקונא. בכ"ג לחודש לוליו מבלי שום זרע, לא זרע זכרים ולא זרע נקבות בשום אופן. הלא מעתה יודיענו המורה לצדקה למי נוגעת ירושת יעקב גאליקו הנזכר אם לבני אחי אביו או לנכדי אחותו רגינא שהם מאטילדי ובני רוסינא. ואם תרצה לומר יורשים נכדי רגינא, יורנו עוד אם בני רוסינא יש להם חלק בירושה כי יש מי שטוען כיון שמאטילדי קיימת והיא יותר קרובה תירש את הכל. או דלמא לא שנא ועל הכל יבוא דברו הטוב באר היטב ושכמ"ה". ראה: נחלה לישראל, שם, עמ' א.
[4]  וכך מתאר הרי"מ חזן את השתלשלות הדברים:   "הנה לימים שעברו לא כביר נשאלתי שאלה זאת אלמת או חרשת ואני בקראי ב' דלתות מהשאלה כמעט נפלו פני ואשתפוך חמימי עלי ועל ממלכתי. כי ראיתי אשר לא דמיתי תבא שאלתי מאמתי קורין את שמע בשחרית? דברים פשוטים וגלויים וידועים לתינוק הבורח מבית הספר והעתקתי דברהם, ובהביאם שלשלת היחס למי נוגע הירושה הייתי רושם בתוך חצאי לבנה שמות הבאים באותה שאלה וסיימתי מאמרי, ואשיבה שולחי דבר ונפטר אותו הנכבד מלפני שמח וטוב לב. ואחרי צאתו מלפני היקר ההוא, כמעט גמרתי אומר כי לבעבור נסות אותי באו הדברים, כי לא האמנתי כי יש מסתפק בדברים ברורים כאלה. או כי ימצא זרע מישראל ישים פניו כחלמיש לבוא לרשת הון לא לו נגד תורת אלוהיו חיים. והן בעון לא עברו ימים במספר והנה הבעל דין העשוק והרצוץ כי לו חצי הירושה, בא לפני וידיו על חלציו גנוחי גנח, הושיענו אבינו! אני הוא בעל השאלה הראשונה, ועתה באתי אל אדוני כי הנה קמה כל המשפחה לבית אחי אבי המת לאמר לנו המים, בטענות כזביות מה שאין הפה יכול לספר. זה אומר כי אין מפשטי המקראות ראיה כי הירושה תסוב לזרע אחות המת. וזה אומר אעיקרא מה לנו ולתורת משה. והענין דבר שבממון. וכל דבר שבממון נקריב את משפטו לפני חוקי המדינה. ומה בין זה לזה וכאלה רבות". שם, שם.
[5]  וזו לשון ההתראה: " ומכאן מודעא רבא לאורייתא שאם יעבור זמן עשרה ימים רצופים ומנים מתחילים מהיום. ודברי אלה חס ושלום לא יעשו פירות וכלא חשיבין. מהודענא שתכף ומיד אפרסם לעני כל העמים כל הרשום בכתב פסק דיני, ולא עוד, אלא יתקיים בחותמי ברכות המה הגיבורים הרבנים הגדולים שבכל עיר ועיר מדינה ומדינה ובו בפרק חובה על כל אשר בשם ישראל יכונה שלא לנטות ימים ושמאל מזרע ישראל הוא. ושומע לנו ישכון בטח ואתה שלום וכו'". שם, עמ' III – IV.
[6] ראה לעיל , בשלד הירושה, עמ' ________.
[7] נחלה לישראל, שם, עמ' ה.
[8] שם, שם.
[9]  ובלשונו: "ונותן התורה הוא הדיין האמיתי בשמעו את טענות שני הצדדים וראה חולשת טענת האחים מצד האהבה וקירוב הדעת. שאלו הטענות היו בריאות וטובות אם המת הן בעודנו חי שליט בנכסיו היה מגלה דעתו ונותן בתורת מתנה... אבל כיון שמת ולא גילה דעתו, אם כן אחרי מותו הנכסים הם בני חורין, ואין לו שליטה עליהם כלל כדי שנאמוד אהבתו וחיבתו וניתנם למי שאין להם רוח זכות בהם, וכנגד זה ראה מי שדרכיו משפט הוא אלוקים חיים טענת הזרע אפילו עד סוף כל הדורות... שיש להם זכות גמור בטבע ובקניין... והיא מפאת זכות עצמי שיש להם בגוף הנכסים למי שיהיה ראוי לזכות בהם. שמעיקרא היה להם שעבוד מה בהם". שם, עמ' ו.
[10] שם, עמ' יב.
[11]  וכך מתאר המחבר את מטרתו בהצגת הפרשה כמחזה: "  אמר המחבר ידעתי כי הארכתי יותר מדי. ובפרט בהמצאה זאת אשר בדיתי מלבי לשים דברי בפי חד מחכמיהם כי הם דברים נופלים מבלי מלח. ובלי המצאה הזאת היה הדבר מובן מאליו. אבל כוונתי בזה היא גלויה ומפורסמת כי רצוני להעיר להקורא, יהיה מאזה עם שיהיה, כי האיש הישראלי בסדר נחלות אינו צריך דיין מבני עמו, כדי שיוציא דינו לאורה". שם, עמ' יח-יט.
[12]  ובלשונו: " איך שיהיה נתברר מכל האמור כי תורתנו הקדושה וביאור קבלתנו הנאמנה, לא תשגיח בשום אופן בסדר נחלות אל קירוב דעת המת ודם הנפש עם הבשר  [מה שכינה קודם לכן "כח אהבה יחשך בין המת לקרוביו"]. כי אם דווקא למי שיש לו זכות בעיקר הנכסים, כמו הסיבה והוא אבי אדוניהם [זכות קנינית], או המסובב והוא זרע אדוניהם [זכות טבעית]. שכיון שהם מסובבים מאדוניהם הרי כאלו לא מת אדוניהם ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים... על כל זאת כל שלא עשה שום צוואה כהוגן וכהלכה, תכף שמת פסק כחו מנכסיו ונכנסו ברשות היורשו מדין תורה. ואיך נוציא ממנו של זה היורש על פי אומדנות ודברים שבלב".  שם, עמ' כה.
[13] הרי"מ חזן מכנה אותם "שלושת הרועים" וקובע כי עליהם יש לסמוך ללא עוררין. ראה, שם, עמ' כה-כט.
[14]  לאור כל הוכחותיו ההגיוניות שכליות הלכתיות מסכם הרב וקובע: "ימינה לנדון דידן תורה יוצאה בהינומא וראשה פרוע שירושת יעקב גאליקו מנוחתו עדן שנפטר בלי זרע בשום אופן חזרה אל שמואל אביו וכאילו עכשיו מת אחרי יעקב בנו. תכף מצאה דרך סלולה לפניה לירד והוא מבתו ריגינא. ומריגינא בתו מצאה עוד פתח פתוח לפניה והיא שמחה בתה. ובהגיעה לשמחה בתה מצאה הירושה לפניה ב' שבילין והם מאטילדי ורוסינא שתי אחיות. ואף על פי שמתה רוסינא בחיי יעקב דוד אמה, וכמו שמתו אבי זקנתה שמואל וזקנתה ריגינא בת שמואל ואמה שמחה בת ריגינא וכלם ירשו בקברם והורישו מקברם עד שהגיע הנחלה למאטילדי אחותה קיימת. כן היא [רוסינא] תירש חצי נכסי יעקב בקברה ותורישם מקברה לבניה... וגם בזה ליכא שום מחלוקת בשום אופן שבעולם כי להם משפט הירושה וכל מי שמסבב להם נזק ליגרע נחתם כל אחד הראוי לו בין מצד בני אחי אבי המת יהויקים ויעקב חיים גאליקו... בן שיהיה מצד היורש גופייהו בין מאטילדי ובין בני רוסינא. אם חס ושלום יבקשו איזה מהכתות עילות ותחבולות וחזקות וכיוצא לבלוע חלק חבירו כולו או מקצתו, ידוע נאמנה כי הוא גזל מפורסם והאלוקים יבקש את הנרדף...".  שם, עמ' כו-כז.
[15] ראה, שם, עמ' לט-מ.
[16] שם, עמ' מב-מד.
[17]  לשיטת המחבר כללי דינא דמלכותא הם כדלהלן: " ... הראשונים והאחרונים כולם יסבו בלכתם על אופן שאציין לפניך והיינו: אם יהיה האופן בדינא דמלכותא עם דין תורה מנגדים זה לזה, אם יש אופן לקיים שניהם באיזה אופן שיהיה - נקיים שנהם. ואם אי אפשר לקיים שניהם, אזי חזינן; אם דינא דמלכותא קפיד, אזי מבטלין דין תורה ותפסינן דינא דמלכותא משום שלום המלכות ושלום העיר כאשר צוונו ה' אלוהינו על פי ירמיה נביאנו, ואם דינא דמלכותא לא קפיד בזה כלל, אם הישראלים דנים באותו עניין כפי דין תורתם ולא כפי דינו, כי לא יצא לו שום נזק וכדומה לו, אזי יבוא מארה ויעקר מן העולם כל מי שעוקר דין תורה בפתחון פה כוזב כזה".  שם, עמ' מה.
[18] הרי"מ חזן מביא הוכחות נוספות לטענתו, כגון: מעגלה ערופה, וראה, שם, עמ' מח-נ.
[19] הפוסקים אותם מביא הרי"מ חזן הם: הרשב"א, רבינו פרץ, ר' משולם בעל קלונימוס, ר' שלמה דוראן, הרב יוסף בן לב, ר' שמואל קלעי, ר' דוד פארדו, החיד"א. ראה, שם, עמ' נ-נג.
[20]  "כי על כן את אחי אני מבקש חכמי הדור ודורשיו ולפני רבותי אני מתחנן הם הממשלה הראשונה רבני גולה ואקרא בקול גדול קומו שרים!  משחו מגן איש על דגלו ואיש על מחנהו אין נקי! ידעו נאמנה כי אם הפעם הזאת נשתוק כבר נעקרה פרשת נחלות מכל וכל כאילו לא נכתבה בתורה. אוי לנו! אהה עלינו! מה תהיה אחריתנו! כמעט גווענו אבדנו... שכל ישראל בכל מקום שהם חייבים לקרוע בגדהם קרעים שאינן מתאחין לעולם. ולהתעטף כאבלים ולהתפלש באפר על עקירת פרשה שלימה מן התורה. שמעו חכמים! האזינו רוזנים! לבי לחוקקי ישראל. אשר בידם כח לגזור ולענוש ולהחרים בכל תוקף וחוזק מבלי שום פחד ואימת בריות להם דווקא משפט הגאולה באמת...". שם, עמ' נד.
[21] על הדיפלומטיה ההלכתית בה נהגו פוסקי אגן הים התיכון, לבקש הסכמה של רבנים המייצגים את מגוון העדות של אותה קהילה. כגון: ר' אהרון בן שמעון שישב בקהיר וביקש הסכמה לא רק מהרב הראשי של הספרדים ר' יעקב שאול אלישר שהיה רב הראשי בא"י, אלא הוא ביקש את הסכמת הרבנים ממשפחת מני בחברון שמוצאם מעיראק, בהתייחסות לתושבי העדה מעיראק שהייתה במצרים. וכן מהרב רפאל יצחק ישראל מרודוס בהתייחסות לתושבי העדה הספניולית במצרים. וכן מהרב דוד נחמיאס מטאנגיר בהתייחסות לתושבי העדה הטאנג'רית במצרים. כך הרי"מ חזן ביקש הסכמה מכל הקשת הרבנית באותה עת, כדי להראות שפסקו מקובל על כולם ואין מחלוקת בנושא ירושות. כך שום יהודי לא יוכל לטעון שהוא מסתמך אחר רב אחר מעדה אחרת. עוד על נושא זה ראה, JOSET FAUR, LESSONS FOR OUR DAY FROM SEPHARDIC HALAKHIC SOURCES PROCEEDINGS THE RABBINICAL ASSEMBLY, PAG 57-73, 1978.
[22]  והרי לפניכם תקציר דבריהם: " ... מאן גברא בעלמא כמיהו מורה. מילי דמזבני בדינרי. על גרושת יעקב גאליקו, דאינה נוגעת כי אם לזרע אחותו רגינא... אף אנן נמי תנינן ומאשרים ומקיימים את דבריו. מפר מחשבות הבא בעקיפין משה אמת ותורתו אמת ומה' מענה. והמטים עקלקלותם להוריש ולהנחיל זאת נחלת לזרע אחיו, ימחו מספר חיים אשר לבבו פונה... ואדעתא דהכי נושאים ונותנים בארצותם בגוייהם כי יהיה להם דבר ונגשו אל משפט המלוכה אגב אסיפא. לא כן משפט הירושה מצווין ועומדין כל אשר בשם ישראל יכונה לעשות משפט ועלהו לתרופה. אל אחד שופט... ואין שום צד להעדיף כח המנהג כזה להוריש ולהנחיל נחלה כפי דת נימוסית מטעם דינא דמלכותא לכסא מאחזים. דהא לא תאמר כי אם דווקא שהמלכות ירום הודה מקפדת אם לא בדרכי המלך תחלק שלל ואת הזוזים... ומתוכם כעין החשמל המלך החסיד והישר חכם לבב טוב ומטיב לבריות טוב לישראל הדריה וזיויה ויקריה גדול שמו נודע בשערים האפיפיור פיאוס התשיעי... כארי יקום לשבר מלתעות עול ולהרים מכשול מדרך עמינו כגיבור ואיש מלחמה. לב מלך ביד ה' יתן בלבו לחוק את דינו בקיום תורת אלהינו... ותגזר אומר על כל אשר בשם ישראל יכונה על פי תורת משה תחלק נחלה וירושה לתת לפתאים ערמה. וה' משמים יאריך ימיו על ממלכתו ואת יקר תפארת גדולתו." נחלה לישראל, שם, עמ' I-III.
[23] וכך כתבו: "... כאשר שמענו כן ראינו כל דבריו צדקו יחדיו יפה הורה אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל ובהסכמה עלינו כן יקום דבר המשפט זאת נחלת יעקב גאליקו הנזכר על פי תורת מרע"ה תחלק ליורשי אחותו בריש גלי. קושטא קאי דלא דמי דיני נחלות לשאר דיני ממונות וכגון דא לא קפיד מלכותא... והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע לטרקיה חויא דרבנן נח"ש כלוך על עקבו. ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת והוא כרקב יבלה. ברוכי נמי מברכינן מלכי ארץ ורוזנים יהיו דגן ויפרחו כגפן פוריה. ואתיא מביניא האדם הגדול טוב ומיטיב זך וישר פעלו. המלך האדיר האפיפיור פיאוס התשיעי ירום הודו...". שם, עמ' IV-III.
[24]  והנה קצת מדבריהם: " ... והנה אנחנו מאלמים אלומים לשמור את דרך עץ החיים זאת התורה אשר שם משה צדיק תמים נודע בשערים. הן גויים רוזני ארץ על כל חיל עם ומדינה כולם יתנו עדיהן לקיים משפט כתוב בענין נחלות אמימרא דרחמינא בגזירת עירו, לא כראי זה כראי זה. מאן דעייל ונפיק אזוזי בסדר נזיקין וחבלות ותשלומי נזק ואשם גזילות כי יש שדורשים אותו כמנהג המדינה ודינא דמלכותא דינא או על פי נימוסיהם ודרך התגרין. לא כן בסדר נחלות מעשה רשת להלכות יבום וחליצה דבר שאין לו מתרין... גזירא דאוריתא למען אשר לא יקרב איש זר בנחלת יעקב גאליקו הנז' זכרונו לברכה לא מינה ולא מקצתה זולת מאטילדי ובני רוסינא אחותה מזרע אחות רגינא מחצה למחצה שתי בתי נירין. וכל המשנה ידו על התחתונה... תבא לו מארה דמאריה עלמא ויסורין מכוערין... גם לרבות מלך ביופיו הדור ונאה האפיפיור פיאוס התשיעי ירום הודו גדול שמו נודע בשערים יאריך ימים על ממלכתו." שם, עמ' V-IV.
[25] שם, עמ' VI-V. כאן המקום להעיר כי בדפוס השני של הספר (ראה: לעיל, הערה 1), יש הסכמה נוספת של חכמי ספרדים, הלא הם חכמי אלכסנדריה. נוסח הסכמתם כנוסח שאר הסכמות הרבנים הספרדים. ראה שם.
[26]  וכך כתב: "ראה ראיתי את דברי השאלה הלז ואת אשר נגזר עליה מאת האיש אשר ברוחו פי שנים אחד המיוחד מיקירי ירושלים... ולפי מעט הפנאי חדלתי להאריך ולעמוד על כל בתרי דבריו היקרים, כי אם אל הנוגע הלכה ולמעשה שמתי עיני ומצאתי כי כנים דבריו דהדין על פי דת תורתינו הקדושה שהירושה נוגעת לזרע רגינא בת שמואל גאליקו אחות יעקב המנחיל וזרע זרעה הם מאטילדי ובני רוסינא ונוטלת מאטילדי חצי חלק הירושה, ובני רוסינא ביחד חציה האחרת...". שם, עמ' VII-VI.
[27]  וכך כתב: "... והאריך בזה להביא דברי הפוסקים הראשונים והערה את מקומם הטהור שזה הדין הברור בלי חולק עד שלא שייך בזה תפיסה מצד המערערים בני אחי אבי המוריש וגם את האחרונים הוא - ושאב מים מבארות עמוקות - ולהורות נתן כי לא שייך בזה דינא דמלכותא דינא ושרק בדבר הצריך דין וחשבון ותביעות בעלי הריב נהגו העם לשפוט על פי חוקי ודתי המושל ירום הודו מה שאין כן בדבר נחלה וירושה שהקפידה התורה שלא לשנות דבר מחוקי הנתינה... ואחרי עיוני בקונטרס הנזכר מצאתי את שאהבה נפשי כי כל דברי הרב ברורים וכזוהר הרקיע וחלילה לזוז ממה שפסקו הפוסקים בדבר כזה...". שם, עמ' XII-VII.
[28]  וזוהי לשון עדותו: " אך עדיין לא ניצל השוק מיד עושקיהם כח, כי עוד יחזיקו האנשים אשר לא להם משפט הירושה בעזבון זה ולא ירצו להוציא בלעם מפיהם, ולהשיב את הגזילה, באמרם אין לנו חלק ונחלה בדת אלהי יעקב, רק חלק ונחלה בהון זה על פי דין המלכות המדומה מהם, ובזרוע כח ירצו לחבר אל עולת ידיהם גם עולה מצד הממשלה, לאמר ידה תכון עמם". שם, עמ' X.
[29]  ובלשונו: "ומה נקל עוד כי יהפוך הנרדף לרודף! וצריכים אנחנו גם בזה לחכות לזמן המובטח, אשר בו יטו כל בני ישראל שכם אחד לעבוד ה' ולשמור את תורתו. אך אז יהיה גם כן שלום בארץ, אין ריב ואין מדון, והשופט הגדול יוכיח במישור לענוי ארץ. כן יחיש ה'. אמן". שם, עמ' XIII-XI.
[30] בחודש אלול בשנה זו ניתנו עוד הסכמות של רבנים אשכנזים. כל ההסכמות הן בנוסח הסכמותיהם של רבני וינה ופראג. יש מי מבין המסכימים שקיבלו את פסקו של הרי"מ חזן ללא תוספת והערות כמו ר' יהודה לייב אב בית דין בקהילת קעניגסבערגר, ויש מי שהוסיפו עליו הוכחות נוספות כמו ר' שלמה קוועטש רבה של קהילת לייפניך. סה"כ יש שתים עשרה הסכמות של רבנים אשכנזים מכל הפזורה האירופאית, ראה, שם, עמ' xxv-vi. בשנת תרי"ב ניתנו עוד ארבע הסכמות של רבנים אשכנזים נוספים, אשר גם הן נכתבו ברוח ההסכמות הנ"ל. כל המסכימים הנוספים שמשו בתפקיד שפוטי אבות בית דין. ראה, שם, עמ' xxxvii-xxvi. כמו כן ניתנו גם שתי הסכמות של כהנים נוצריים. הראשון בשנת תרי"א והשני בשנת תרי"ב. כפי שיבואר להלן.
[31] הסכמות אלו ניתנו על ידי פרופסורים בעלי תפקידים בכירים בכנסייה הנוצרית בוותיקן, כפי שיבואר להלן. ההסכמות ניתנו באישור ותמיכתו של האפיפיור פיאוס התשיעי.
[32]  וכך מסכם פליפו את הסכמתו: "וכגון דא למודעי אני צריך, שאני איני נטפל בעסקי החוקים והמשפטים אשר היום סוגין דעלמא במלכותינו זאת האפיפיורית בענין ירושת הישראלים איך ובמה, אבל זו בלבד אני אומר שלפי דעתי מצאתי פסק האדון י.מ. חזן מכוון בדקדוק כפי דעת התורה הקדושה והברית הקדומה, ועל המנה אשר הונהג באומה הישראלית קודם האבנגליון". שם, עמ' xxvi-xxv.
[33] שם, עמ' xxxi.
[34]  כך מסכם ציכוטי  את הסכמתו:  "בהביט אל שלשלת קבלתם ובהסכמת הנהגתם, ובגזירות הרבנים והחכמים ובתי דיני ישראל שבכל דור ודור, אשר מכל אלו הראיות המופתיות, שכל מאמין ישראל אינו יכול לנגדם ולהכחישם בשום אופן שבעולם. מבורר יוצא שמי שנותן דעתו ומגמתו לגזול ירושת יעקב גאליקו נגד תורת משה ונגד כללות הקבלה ונגד מנהגי ישראל. טענתו האלמת הזאת היא טענה חצופה,טעות כפירות והריסות הדת מכל צד ופינה בלי שום רוח ספק. וכמו כן אני אומר שאין מי שהוא זרע יעקב מיוחס אחריו בסימניו, יוכל להמנע עצמו מלשבח ומלמלאות פיו תהלות ישראל על חוכמת וקנאות הכותב פסק הנחלה לישראל. כאשר כל חד בדידיה יכול להגות בכל פעולו בקורת רוח עצום וישאר מפוייס ושבע רצון". שם, עמ' XXXIV.
[35] ראה לעיל הערה 30.
[36] מנחם, אלון, המשפט העברי, כרך ג, עמ' 1326-1325, ירושלים, (תשמ"ח). עוד על מעמד המשפט העברי בעת החדשה ראה, שם, עמ' 1319-1329. וכן ראה: יאיר שיבר, עדות ועדי קיום בקידושין במשפט העברי, עבודת דוקטור, בר-אילן תשס"ג, עמ' 343-335.
[37]  "מאחר כי בטבע דינא דמלכותא זאת ותנאיה המבוארים בסעיף השלישי אנו מוצאים שאי אפשר בשום אופן שבעולם שתהיה לה יחס עם נדון שלפנינו. יען וביען שהאפיפיורים בכל זמן ומקום הרשו הניחו ונתנו יד לקהילות הישראלים אשר תחת ממשלתם שיתנהגו בשלום ובמישור על פי תורתם וחוקותם, ומנהגם ועבודתם. כאשר יראה הרואה באורך וברוחב בחתימת האפיפיור פיאוס החמישי היא הנקראת - הרחמנות הנוצרית. ודין הנחלות אשר לפנינו מעולם לא יצא מכללות כל הדברים הנרשמים במאמר האפיפיור הנזכר לעיל אשר עד היום הנה הוא בתכלית תוקפו". נחלה לישראל, שם, עמ' XXXII.
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
      דרך מנחם בגין 7, בית גיבור ספורט קומה 28,רמת גן            טל' 03-7173939     פקס 03-7173940  



נבנה ע"י מו-טק בניית אתרים