שיבר ושות' משרד עו"ד

אל תתפשר על המשפחה שלך
 



מדינת ישראל

משרד המשפטים

המחלקה למשפט עברי

ד"ר יאיר שיבר, עו"ד

המרכז להוראת

המשפט העברי ולימודו

                מכללת "שערי משפט"
 
 
 
פרשת השבוע
 
 
פרשת שמות, תשס"ז, גיליון מס' 274 עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
 
 
"ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים"
עיונים בחובת ההצלה                 לע"נ הורי עט"ר יעקב וצביה שיבר תנצב"ה
יאיר שיבר*

אקדמות מילין

בפרשת השבוע, שתי המיילדות המצריות שפרה ופועה, אינן מצייתות להוראת פרעה להמית על הָאָבְנָיִם כל בן הנולד לאשה עברית. בכך הצילו שתי המיילדות חיי רבים.
 
חובת ההצלה מעוגנת כבר במקרא בפסוק: "לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך אני ה'" (ויקרא יט, טז). המשפט העברי רואה בחובת ההצלה – חובה המלמדת על חוסנה ואחדותה של החברה. בהלכה היהודית, החיים בכלל והצלת חיים בפרט, הנם ערך עליון והבסיס לקיומנו כעם. דרגתה של חובה זו היא כה גדולה עד שעל-פי המשפט העברי וההלכה היהודית, אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. משכך, נדחים כל האיסורים שבתורה מפני פיקוח נפש.[1] ברוח זו פסק הרמב"ם להלכה:[2]
דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן[3].
היטיב לבטא זאת ר' שלמה בן צמח דוראן, בהדגישו כי ערך חיי האדם הוא כה גדול, שניתן לעבור על איסורים, גם אם במעשים אלו ברור כי ההצלה הנה זמנית בלבד. ובלשונו[4]:
ואפילו לא יחיה אותו מסוכן מפני חלול זה אלא שעה אחת ואח"כ ימות מחללין עליו שבת אפילו בשביל שעה אחת מפני שגדול הוא לפני המקום הצלת נפשות אפילו הצלה מועטת כחיי שעה שאפילו שבת שהיא שקולה כנגד כל התורה מחללין עליה.
חובת ההצלה מעוררת שאלות משפטיות, הלכתיות, מוסריות ואתיות, רבות. כך למשל, האם חובה זו הנה אבסולוטית, או שפעמים חובה זו נדחית מפני חובה אחרת? לדוגמא: האם חובת ההצלה נדחית כשהמציל מכניס עצמו לסכנה; מה הדין אם הניצול מצוי בסכנה ודאית, בעוד שהסכנה אליה יכול להיקלע המציל היא בספק?[5]; האם יכול היחיד להקריב עצמו עבור הצלת חברו? או עבור הצלת הרבים?[6] אלה רק מקצת מן השאלות העולות בהקשר לדיני הצלה. במסגרת דיוננו זה אנו מבקשים דווקא לדון בשאלות אחרות, אלא שלשאלות אלו יש נגיעה גם לחלק מהשאלות שהעלנו.

חובת ההצלה – במשפט העברי

את הציווי האלוקי – "לא תעמוד על דם רעך", פירש התלמוד הבבלי[7] בדרך הבאה:
מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך.
התלמוד הבבלי משתמש בשלוש סיטואציות, מהן ניתן להשליך על כל תחומי החיים ועל כל סכנת חיים היכולה לבוא לו לאדם. זאת ועוד, מלשון התלמוד ניתן להבין כי מדובר בחובה, שאינה נתונה לשיקול דעתו של אדם.
הרמב"ם[8] שינה את נוסח הציווי ופסק כי החובה להציל חיים, הנה כאשר המציל אכן יכול להציל:
בכל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך… ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.
ודוק: אמנם לשיטת הרמב"ם מדובר ב"כל היכול להציל", ברם, דומה, שאי היכולת להציל הנה רק במקרה בו המציל מסכן את חייו בעבור הצלת חברו. במקרה כזה כבר קבע ר' עקיבא כי "חייך קודמים לחיי חברך"[9]. זאת ועוד, לשיטת הרמב"ם עליך לעשות כל שביכולתך להציל את חיי חברך, גם אם בעבור ההצלה תצטרך להוציא ממון רב. התלמוד במסכת סנהדרין עג, א מסביר כי המקרא לא הסתפק רק במצוות השבת אבדה ממנה ניתן ללמוד מקל וחומר למצוות הצלת חיים, וזאת משום שבמצוות השבת אבידה אין האדם חייב להוציא ממון בכדי להשיב את האבדה, בעוד בהצלת חיים הוצאת ממון אינה פוטרת.[10]
ויודגש: לא בכדי מביא הרמב"ם את ההלכה הנזכרת בהלכות רוצח ושמירת הנפש. אין ספק, כי לשיטת הרמב"ם יש לראות במי שיכול להציל נפש אחת בישראל ולא עושה זאת – כרוצח!!! וזאת אף על-פי שהיכול להציל אינו עושה פעולה אקטיבית, אלא הוא עובר עבירה במחדל – בשב ואל תעשה.
דומה, כי כמו הרמב"ם גם בעל הטור, היטיב לתמצת ולבטא את חשיבות הצלת החיים במשפט העברי ובהלכה היהודית  עת פסק בחו"מ סי' תכו, כי המציל נפש אחת "כאילו קיים עולם".

קדימויות בחובת ההצלה

על פי המשפט העברי גבר קודם לאשה בהצלה. כך מצאנו במשנה בהוריות פ"ג מ"ז: "האיש קודם לאשה להחיות". הטעם שניתן לכך הוא, שהאיש מקודש יותר וחייב בכל המצוות.[11] כך גם, יש הסוברים שתלמיד חכם קודם לאדם הדיוט. הטעם לכך הוא, שהראשון יועיל יותר לציבור ולפיכך עליו להישאר בחיים. מעשה מעין זה מסופר במדרש מאוחר על תקופת השמד בימי אדריאנוס בהקשר להריגתו של ר' יהודה בן בבא:[12]
 
"ואותו יום שנהרג בן ע' היה, ויום ה' היה והיה יושב בתענית, והיה שם זקן אחד ור' ראובן איצטרוגיל [איצטרוביל] שמו שלח והביאו, א"ל ר' יהודה מורי יודע אני שצדיק גמור אתה אבל מה אעשה שמלכות הרשעה העיזה פניה לאבד מרגליותינו, אלא אם רצונך אמות אני תחתיך ותנצל אתה. א"ל ר' יהודה ר' ראובן אחי אם גזרת בשר ודם אין אנו יכולין לבטלה גזרת מלך מלכי המלכים הקב"ה מי יכול לבטלה, אלא הנח דבריך וברך ברוך דיין האמת."
 
 בהסתמך על מעשה זה כותב ר' יהודה החסיד בתקופת השמד של מסעי הצלב באשכנז:[13]
 
"שנים שיושבים ובקשו אויבים להרוג אחד מהם, אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא חבירי כר' ראובן בן איצטרובלי שבקש שיהרגוהו ולא לר' עקיבא כי רבים היו צריכים לר' עקיבא."
 

חובת ההצלה במלחמה

מהמפורט לעיל נמצאנו למדים, כי חובת ההצלה חלה כל עוד המציל אינו מסכן את חייו בכדי להציל את הניצול. האם כלל זה חל גם בשעת מלחמה? מורשת הקרב היהודית גדושה בסיפורי הגבורה ההרואיים בה הקריבו חיילים ומפקדים רבים את חייהם בכדי להציל את חיי חבריהם ופקודיהם.[14]
ר' אליעזר וולדינברג נדרש לשאלה זו:[15]
"ונשאלתי מה יהא הדין בזה במלחמה, אם חייל מחויב או רשאי להכניס א"ע בספק סכנה כדי להציל את חבירו החייל מסכנה ודאית, כגון שמוטל פצוע בשטח מסוכן וחשוף לאויב ואם לא ימהר ויחיש להוציא אותו מהשטח ימות בודאי מפצעיו, וכל הדומה לו."
וכך השיב:
"נראה דיש לומר דבמלחמה שאני, וכשם שהותרה עצם המלחמה למסיבותיה ולמשימותיה ולהכניס בסכנה עם רב, כך אחת מהלכותיה היא שכל או"א מאנשי הקרב מחויב למסור את נפשו להציל את משנהו מסכנה שנקלע בה מגרמת המלחמה ומכיון שכן מסתבר לומר, דכשם שאי אפשר ללמוד מהמותר במלחמה למקום אחר, כך אי אפשר גם ללמוד מהאסור במקום אחר לגבי מלחמה, וכשם שהכלל של וחי בהם לא חל במלחמה, כך הכלל של חייך קודמים ג"כ לא חל במלחמה אלא כאיש אחד מחויבים למסור כאו"א את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו, ונכנס זה ג"כ בכללי הלכות ציבור והנהגת המדינה ותקנתה כל או"א מחויב לחרף נפשו להציל את חבירו מסכנה אפילו כשמכניס א"ע עי"כ בודאות לידי ספק סכנה, וכן אפילו כשספק השקול הוא גם על חבירו אם בלי הצלתו ישאר בחיים או ימות או יהרג וזהו מהלכות ציבור."
בשעת מלחמה חובת ההצלה הינה חובה אבסולוטית.[16] חובה זו קיימת גם כאשר המציל מסכן את חייו שלו. לשיטת הרב וולדינברג חובה זו בעת מלחמה הינה חובה שקיומה של מדינת ישראל תלוי בה. כל חייל היוצא לקרב חייב לדעת שחבריו בכלל והמדינה בפרט, יעשו כל אשר לאל ידם בכדי להצילו במידה ויקלע לסכנה כלשהי, שכן אם לא, אף חייל לא ירצה לצאת לקרב. מצב דברים כזה, יסכן, כאמור, את המשך קיומה של מדינת ישראל.

חובת ההצלה במשפט הישראלי

אין ספק, כי המחוקק הישראלי, מודע היטב לחשיבות הצלת חיים במדינה דמוקרטית בכלל, ובמדינה יהודית בפרט. הדבר בא לידי ביטוי, הלכה למעשה, בחקיקת חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח - 1998. וכך היא לשון החוק:[17]
חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו,  עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או בריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.
ודוק: לאור לשון המחוקק קיימת חובה על אדם להושיט עזרה ולהציל את חברו, כשהוא יכול לעשות זאת ואינו מסכן את עצמו או אחרים.[18] טרם חקיקת החוק קראו רבים בצורך בחקיקתו, ולאחר חקיקתו רבים שיבחו את החוק ומשמעויותיו.[19]
 אולם, המעיין היטב בלשון החוק ימצא כי הוא כלל אינו ברור. כך למשל, מה המשמעות של המילים "לנגד עיניו"? האם הכוונה שהניצול יהיה מול עיני המציל פיסית, או מספיק רק עיקרון הידיעה? מהו "אירוע פתאומי"? אם מדובר באירוע עתידי בו יפגעו אנשים – החובה אינה קיימת? כך גם, האם הדרישה ל"סכנה חמורה ומיידית לחייו לשלמות גופו או בריאותו" של הניצול הנה דרישה בעלת תנאים מצטברים, או שדיי רק באחד התנאים? זאת ועוד, כיצד אדם מן השורה יידע להבחין מי נמצא בסכנה חמורה ומיידית לחייו? וכיו"ב.

חובת ההצלה – חובה החלה גם על מנהיגי המדינה?!

המשפט העברי מחיל את חובת ההצלה על כל אדם בכלל ועל מנהיגי העם בפרט.[20] סוגיה זו הועלתה לאחרונה בבית המשפט העליון.[21] המדובר בחולי סרטן המעי הגס אשר עתרו כנגד המדינה על שתרופה המצילה את חייהם לא נכנסה לסל הבריאות ומשכך נגזר דינם למות. העותרים טענו כי מכח חוק לא תעמוד על דם רעך, מוטלת על המדינה החובה להושיט להם עזרה. תגובת ב"כ המדינה הייתה כי חובת ההצלה הקבועה בחוק לא תעמוד על דם רעך עוסקת באדם הפרטי ולא במדינה. לעניות דעתנו תגובה זו בטעות יסודה וטוב היה אילו לא הייתה מועלת כלל, ובמה דברים אמורים:
במדינת ישראל אין חוק מפורש המסדיר את חובת ההצלה כאשר מדובר בסיטואציה הנזכרת. משכך קיימת לאקונה בעניין זה.[22] על-פי חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, על השופט היושב בדין לעשות שימוש בדיני ההיקש ולפנות למשפט העברי בכדי למלא את החסר.[23] ההיקש הינה אחת המידות המצויה, לעתים קרובות, בספרות התלמודית. ההיקש הינה שיטה משפטית. על-פי מידה זו, המשפטן מסיק מסקנות משפטיות, בדרך של אינטרפרטאציה הבנויה על יסוד האנאלוגיה. תנאי מקדמי לשימוש במידה זו, הוא שהתורה עצמה הקישה מעניין אחד לעניין שני, במפורש או מכללא.
כיום, כמו בעבר, עושים בתי המשפט שימוש רב במידת ההיקש. כמו בשיטה התלמודית, יש להחיל את מידת ההיקש, במקום בה היא נעשתה, במפורש או מכללא, על-ידי המחוקק או על-ידי בית המשפט העליון. אין חולק, כי בעניין הצלת נפשות וחשיבות הזכות לחיים עשה המחוקק במפורש אנאלוגיה לדין העברי {???}. בסעיף 1א' לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992, [להלן: "חוק היסוד"], נקבע כדלהלן: 
חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
בסעיף 2 לחוק היסוד נקבע: " אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". על כורחך אתה למד, כי גם לשיטת המחוקק השמירה חייו, גופו וכבודו של האדם, הנה בהתאם לערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. משכך, אין חולק ולא יכול שיהיה חולק, שבמקרה דנן, בו מדובר בחייהם, גופם וכבודם של בני אדם במדינת ישראל, יש לפנות וללמוד גם מהעקרונות הקבועים בהלכה היהודית. זאת ועוד זאת. היקש נוסף עשה המחוקק עת חוקק את חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998, וזאת הן לאור שם החוק שהינו העתק מדויק לציווי האלוקי והן לאור המניעים לחקיקת החוק כפי שהובעו על-ידי חברי הכנסת, שכן, בדברי ההסבר לחוק היטיבו חברי הכנסת להסביר עד כמה חשובה היא הצלת הנפשות על פי הדין העברי. בכך, עשה כאמור, המחוקק עצמו, היקש בין חובת ההצלה האזרחית לחובת ההצלה היהודית.
לאור האמור לעיל, לא נותר לנו אלא לפנות בדרך ההיקש וללמוד על חובת ההצלה מהעקרונות שנקבעו בדין העברי, כמפורט לעיל. משכך, אין כל ספק, כי על-פי העקרונות בדין העברי, כמו גם על-פי העקרונות אותן הציב המחוקק הישראלי לעצמו, חובת ההצלה חלה גם על המדינה ומוסדותיה. 

סיכום

חובת ההצלה במשפט העברי הנה חובה בעלת ערך עליון. חובה זו מלמדת על קדושת החיים. לעניות דעתנו החטיא המחוקק הישראלי בחקיקת חוק לא תעמוד על דם רעך מקרים רבים שהוסדרו כבר במשפט העברי. במשפט העברי, כמו גם במשפט הישראלי, חובת ההצלה חלה בחיי היום יום כל עוד המציל אינו מכניס עצמו לסכנה בגין הצלת חברו. במלחמה כלל זה לא רק שאינו חל, אלא קיימת חובה על המציל להושיט עזרה לחברו גם אם בכך יסכן את חייו שלו. חובת ההצלה, חלה על-פי המשפט העברי גם על מנהיגי המדינה, וראוי לנו שנחיל עיקרון זה, הלכה למעשה.


* מרצה בפקולטה למשפטים ובמחלקה לתלמוד של אוניברסיטת בר-אילן.
 
[1] ראה בעניין זה: אנציקלופדיה תלמודית, ערך: "הצלת נפשות", כרך י', עמ' שמב-שנא, בעמ' שמו;  י' אביגדור, "אי כל פקוח נפש דוחה שבת", הפרדס, לא, חוב' ט (סיון תשי"ז), עמ' 12-9; ש"ז אוירבך, "בירורים וספיקות בענין פקוח נפש דוחה שבת", מוריה, ג, גל' ג-ד (סיון-תמוז תשל"א), עמ' י-לו; א"י אונטרמן, "מצות פקוח נפש וגדריה", התורה והמדינה, ד (תשי"ב), עמ' כב-כט; הנ"ל, שו"ת שבט מיהודה, ירושלים תשט"ו, עמ' שכב; י' גליקמן, "בדין פקוח נפש בשבת", נועם, ו (תשכ"ג), עמ' רכ-רלט; ש"ח ברנשטיין, "מותר ללוות בריבית מפני פקוח נפש", נר ליחזקאל, ספר זיכרון ליחזקאל עזרא בצלאל, ירושלים תשל"ג, עמ'52-49; פ' דייקן, "פקוח נפש וחרוף נפש בתלמוד ובספרות הרבנית", הפרקליט, יד (תשי"ח), עמ' 333-308; ש"ת רובינשטיין, "הצלת נפשות על-ידי גילוי עריות – בהלכה", תושב"ע, יד (תשל"ב), עמ' פט-צו.
[2] . הלכות שבת, פ"ב ה"א – ה"ב.
[3] . וכן ראה: י"מ טוקצינסקי, "בדין חולה ובדין בריא האומר 'צריך אני'", הפרדס, יב, חוב' יא (שבט תרצ"ט), עמ' 8-7.
[4] . שו"ת התשב"ץ, ח"א, סי' נד.
[5] . עניין זה משליך גם לשאלת תרומת איברים מן החי. לדוג': האם מותר לתרום כליה? מחד, החולה הזקוק לכליה מצוי בסכנת חיים ודאית ויש להניח כי ללא הכליה הוא ימות. בעוד, התורם מצוי בספק סכנה בלבד, שכן אמנם הוא מסכן את חייו בניתוח ובהוצאת כליה אחת, אולם, אין הדבר מעמיד אותו בפני סכנת מוות ודאית. ראה בעניין זה: ר' יצחק יעקב וייס, שו"ת מנחת יצחק,  ח"ו, סי' קג; ר' אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט סי' מה; ר' משה פיינשטיין, אגרות משה, ח"ב, יו"ד סי' קעד. והשווה: ר' עובדיה יוסף, שו"ת יחווה דעת, ח"ג, סי' פד.
[6] . בעניין זה ובשאלות אחרות בו, ראה: י' רקובר, מסירות נפש – הקרבת היחיד למען הרבים, ירושלים תש"ס, עמ' 113-23.
[7] . סנהדרין עג, א.
[8] . הלכות רוצח ושמירת הנפש, פ"א הי"ד.
[9] . בבא מציעא סב, א. וכן ראה: פ' דייקן, "חייך קודמים – על התחום בין הדין לבין המוסר", משפט וכלכלה, ג (תשי"ז), עמ' 192-188; ח' שמואל, ""שנים שהלכו במדבר", מחניים, נה (תשכ"א), עמ' 104-102; ש' פינס, "שנים שהיו הולכים במדבר", תרביץ, טז (תש"ה), עמ' 240-238. יצוין, כי יש הסוברים שאין ללמוד מדברי ר' עקיבא כי אל לו לאדם לסכן את עצמו כלל בכדי להציל את חברו. לשיטתם, יש ללמוד כי גם לשיטת ר' עקיבא אם אדם צריך לסכן את עצמו בסכנה מועטת בשביל להציל את חברו ממות וודאי הרי שעליו לעשות זאת. בעניין זה, קצר המצע מלעסוק בסוגיה סבוכה זו ונסתפק בהערה זו. ראה: מ' ויגודה, חובת ההצלה וגבולותיה, פרשת אחרי מות-קדושים, תשס"א, גיליון 24; נ' רקובר, "על קדושת החיים ועל מסירות הנפש", פרשת אחרי מות, תשס"ה, גיליון 206. וכן ראה המקורות בהערה 5 לעיל.
[10] ראה גם: מ' ויגודה, שם.
[11] ראה: תוספתא, הוריות (מהד' צוקרמאנדל), פ"ב ה"ד; בבלי, הוריות יג, א; ירושלמי, הוריות פ"ג דף מז, טור א; רמב"ם, מתנות עניים, פ"ח הט,ו; בית יוסף, יו"ד, סי' רנא אות ח; שו"ע, יו"ד, סי' רנב סע' ח; ש"ך, יו"ד, סי' רנא ס"ק יא; פתחי תשובה, יו"ד, סי' רנב ס"ק ז; שו"ת בנימין זאב, סי' רכט; שו"ת שאילת יעבץ, ח"א, סי' סח; שו"ת ציץ אליעזר, חי"ח, סי' א; שו"ת שבט הלוי, ח"י סי' קסז; שו"ת משנה הלכות, חי"ב סי' קנג; תיק מס 9962/תשכ"ז, פד"ר ז 290; אנציקלופדיה תלמודית, ערך: "אשה", כרך ב', עמ' רנד.
[12] מעשה עשרה הרוגי מלכות, נוסח ב, בית המדרש, א' יעללינעק, חדר שישי, ירושלים תשכ"ז, עמ' 28.
[13] ראה: ספר חסידים (מהדורת וויסטניצקי), סי' רנב. עוד בעניין זה ראה: א' גרוסמן, 'שורשיו של קידוש השם באשכנז הקדומה', י' גפני וא' רביצקי (עורכים), קדושת החיים וחירוף הנפש, קובץ מאמרים לזכרו של אמיר יקותיאל, ירושלים תשנ"ג, עמ' 107; הנ"ל, 'בין 1012 ל-1096: הרקע התרבותי והחברתי לקידוש השם בתתנ"ו', יו"ט עסיס ואחרים (עורכים), יהודים מול הצלב, גזרות תתנ"ו בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה, ירושלים תש"ס, עמ' 65; ישראל מ' תא-שמע, 'התאבדות ורצח הזולת על קידוש השם', יהודים מול הצלב, עמ' 156-150; הנ"ל, כנסת מחקרים, עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, כרך א: אשכנז, ירושלים תשס"ד, עמ' 394-388. עוד בעניין קדימויות, ראה: ש' דיכובסקי, "עדיפויות בפקוח נפש", שעלי דעת, א (ניסן תשל"ב), עמ' 47-45; א"י אונטרמן, "דרגות של קדימה בהצלת נפשות, בפדיון שבויים, בצדקה ובהלוואה לפי ההלכה", יד שאול, ירושלים תשי"ג, עמ' נו-סא.
[14] . אין בחוק האזרחי או בחוקי הצבא כל הוראה הדנה בסיטואציה זו.
[15] . שו"ת ציץ אליעזר, חי"ב סי' נז.
[16] . יש הסוברים כי החובה להציל במלחמה קיימת אף אם הנזקקים להצלה, הכניסו עצמם למצב המסוכן בניגוד לפקודות, ראה: י' גרשוני, "חיילי ישראל המסתכנים נגד פקודה של הקצין אם יש מצוה להצילם", אור המזרח, כא ( תשל"ב), עמ' 8-3.
[17] . ס"ח התשל"ט עמ' 42. נתקבל בכנסת ביום כ"ח בסיון התשנ"ח (22.6.1998); הצעת החוק ודברי ההסבר פורסמו בהצ"ח 2398, מיום ד' סיון התשנ"ה (4.4.1995), עמ' 456. יוער, כי קיים הבדל בין הצעת החוק לבין הנוסח שהתקבל לבסוף.
[18] . יוער כי עד חקיקת החוק, לא עסקה הפסיקה הישראלית במישרין בחובה להציל נפשות ועד היום לא הועמד לדין עובר-אורח מזדמן שהיה בכוחו להציל ולא הציל. הדברים עלו אגב אורחא בע"א 322/63 עשירה נ' מדינת ישראל, פ"ד יח (3) 449; ע"פ 480/85 קורטאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (3) 673. מעיון בפסקי דין אלו עולה כי בבית המשפט העליון קיימות שתי גישות עקרוניות שונות זו לזו. האחת, מצדדת בגישת המשפט האמריקאי לפיה יש לאדם אוטונומיה על גופו ולכן אין להצילו בניגוד לרצונו. השנייה, מצדדת בגישת המשפט העברי המעלה את ערך קדושת החיים לערך עליון, ומשכך קובעת כי יש להציל אדם אף בניגוד לרצונו. על גישת בית המשפט העליון, ראה: א' בן שלמה, "החובה להציל נפשות במשפט העברי ובפסיקה של בית המשפט העליון בישראל", אסיא, יד (תשנ"ד), עמ' 75-67; י' וינברגר, "רצח מתוך רחמים בהלכה היהודית", דיני ישראל, ז (תשל"ו), עמ' צט-קכז.
[19] . ראה: ד' סטטמן, "לא תעמוד על דם רעך – מחובת הזהירות לחובת השומרוני הטוב", מחקרי משפט, טו (תשנ"ח), עמ' 116-89; א' בן שלמה, שם; מ' הלפרין, "לא תעמוד על דם רעך – הדין והחוק", אסיא, יז (תשנ"ט), עמ' 8-5; A.Kirschenbaum, "The Good Samaritan and Jewish Law", Dine Israel, 7 (1976), pp. 1-85. ; נ' הנדל, "חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח – 1998: השראה ומציאות", מחקרי משפט טז (תשס"א), עמ' 275-229.
[20] . ראה: רמב"ם, הלכות שבת, פ"ב ה"ג. דומה, כי גם על-פי גישת בית המשפט העליון יש להטיל אחריות גבוהה יותר על נושאי משרה, ראה: ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (4) 1.
[21] . בג"ץ 4013/05 יעקב שיבר ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם). יוער, כי בית המשפט העליון טרם פסק בעתירה זו על מרכיביה השונים.
[22] . על משמעות הלאקונה, ראה: ד"נ 13/80, הנדלס נ' בנק קופת העם, פ"ד לה (2) 785,799-793; מ' אלון, המשפט העברי, ח"ג, ירושלים תשמ"ח, עמ' 1541-1540.
[23] . ראה בעניין זה: ד"נ 40/80, קניג נ' כהן, פ"ד לו (3) 701.
      דרך מנחם בגין 7, בית גיבור ספורט קומה 28,רמת גן            טל' 03-7173939     פקס 03-7173940  



נבנה ע"י מו-טק בניית אתרים