שיבר ושות' משרד עו"ד

אל תתפשר על המשפחה שלך
 



דף הבית >> מאמרים >> נאמנות אשה בסכסוכי מדור בבית הדין הרבני
 

נאמנות אשה בסכסוכי מדור בבית הדין הרבני

עו"ד ד"ר יאיר שיבר
א.      רקע
במסגרת של הליך גירושין בין בעל לאשתו, כשאין הסכמה להתגרש, מעלים הצדדים זה כנגד זה טענות שונות באשר לאשמת כל צד בגירושין. לטענות אלו יש חשיבות מכרעת באשר לפסק הדין שיינתן על-ידי בית הדין הרבני. קרי: האם יינתן פסק דין המחייב או הכופה על הצדדים להתגרש, או שפסק הדין ימליץ בלבד על הגירושין.[1]
לא פעם, מדובר בטענות שלצדדים יש עדות של אשה בלבד להוכחת אמיתותן. במקרים אלו, עולה שאלת תוקפה של עדות האשה במכלול מסגרת דיני הראיות בבית הדין הרבני.
 
ב.       כשרותה המשפטית של האשה לעדות
בתקופת התנאים נקבעה ההלכה שאשה פסולה לעדות.[2] למרות זאת היו מקרים חריגים בהם קיבל בית הדין את עדות האשה. כך למשל בעניין עגונה, התקין רבן גמליאל הזקן שאשה נאמנת להעיד שבעלה נהרג ומשיאין אותה על פיה.[3] כך גם, כאשר שתי נשים נשבות, האחת יכולה להעיד על רעותה שטהורה היא.[4] והוא הדין כאשר עיר שלמה נשבית ויש חשש לנשות הכוהנים שבה שמא חוללו, הרי שאף אשה יכולה להעיד על טהרתן.[5] כך מצאנו גם לעניין מים מאררים,[6] עגלה ערופה[7] ובקידושין לגבי קביעת גיל ויחוס.[8]
 
 
 
 
 
 
 
ג.       נאמנות אשה בענייני מדור
ג.1.    בקרב פוסקי ספרד הראשונים         
אנו עדים לתקנות בהן הסכימו לקבל את עדותם של עדים פסולים גם בתקופת הראשונים. כך למשל, היה קיים נוהג לפיו סמכו על נאמנותה של אישה ועדותה לברור בתביעות בענייני מדור בין בעל לאשתו. עדות על נוהג זה קיים כבר באמצע המאה האחת עשרה אצל הרי"ף:[9]
"המנהג בכל בתי דינין שמי שמפסיד בכך שומעין לו ונותנין להאשה נאמנת שתעמוד עמהם, עד שיתברר להם ממי נתגלגלה המריבה ודוחין אותה מעל חבירתה."
 
על סמך עדותה של אישה שמונתה לכך מראש, מכריע בית הדין בסכסוכי מדור בין בעל לאשתו, כשזו טוענת שאימו מפריעה לה ולכן היא מסרבת שתגור עימם.
 
אף הרמב"ם, פסק בעניין זה. אך לשיטתו, אין כל צורך במינוי אישה שתבדוק מי מקור הסכסוך, אלא מקבלים את טענת האישה שחמתה מפריעה לה, ובלשונו: [10]
"וכן  היא  שאמרה  אין  רצוני  שתכנס אצלי אמך ואחותך, ואיני שוכנת עמהן בחצר אחת, מפני שמפריעין לי ומצירין לי, שומעין לה. שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו".
 
כך פסק גם הרשב"א, מפוסקי ספרד במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה. גם משיב זה לא הזכיר בתשובתו כל נוהג למנות אישה שתבדוק מי החל בריב: [11]
 
"שאלתם: אם אינה רוצה לדור עם חמותה, מפני שמצערת אותה, וגורמת מריבה בינה ובין הבעל, אם יכולת לכוף את הבעל בכך? ואם יש בתים מוחלקי' בקרשים, ופתח כל דיור ודיור פתוח למבוי, ואינם נכנסין בפתח אחד, אלא יש חורים בקרשים. והיא יראה שתתקוטט עמה חמותה דרך החורים, אם יש לזה דין חצר אחת, או שתי חצרות.
תשובה: בודאי יכולה היא שתאמר לבעל: איני דרה עם אנשים שמצערים אותי. שאפילו הבעל אינו רשאי לצערה, כ"ש שתדור בין מי שמצערים אותה, ומסבבין קטטה בינה ובין בעלה. או שלא יבואו אפי' אמו ואחותו בגבולה, או שירחיקנה מגבולם. וכבר ראיתם שכ"כ גם הרמב"ם, בהל' אישות פרק י"ג ..."
 
אף ר' צמח בן שלמה דוראן מפוסקי אלג'יר בסוף המאה החמש עשרה, דן בעניין זה באחת מתשובותיו. משיב זה כמו הרמב"ם והרשב"א, מקבל את טענת האישה מבלי כל צורך במינוי אישה שתברר את העניין ובלשונו:[12]
 
"ומענין אם יוכל לכפות אותה לדור עם צרתה נראה שאינו יכול ולא גרע מחמותה שאין אדם כופה את אשתו שתדור בחצר א' עם אמו ואביותיו /ואחיותיו/ וכ"כ הרשב"א ז"ל וכ"כ הר' ר' יצחק ברצלוני בשם תשובת הרי"ף ז"ל והגאונים ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות אישות ובתשובת הרב א"א ז"ל בסי' ע"א וכן היא שאמרה אין רצוני שתכנס אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר א' מפני שמריעים לי ומצירין לי שומעין לה שאין כופין את האדם שיבואו אחרים ברשותו עכ"ל." [ההדגשה אינה במקור].
 
מעניין הוא שר' צמח בן שלמה דוראן, תומך את תשובתו בפסיקתו של ר' יצחק ברצלוני שהביא את הדברים בשם הרי"ף. כך גם, הוא מציין את הרמב"ם והרשב"א כמקורות שעליהם הוא הסתמך בפסיקתו זו. כבר הראנו לעיל, שאכן שיטת הרמב"ם ובעקבותיו הרשב"א היא, שאין צורך במינוי אישה. ברם, שיטת הרי"ף כאמור, שיש למנות אישה בודקת בעניין זה. אם כך, עולה השאלה, כיצד הסתמך עליו ר' צמח בתשובתו. אפשרות סבירה היא, שבפני ר' יצחק ברצלוני שהביא את הדברים בשים הרי"ף, עמדה גירסה אחרת של הרי"ף לפיה לא הוזכר עניין מינוי האישה הבודקת. לדעתנו גירסת הרי"ף שעמדה בפני ר' יצחק ברצלוני היא הגירסה הנכונה. הוי אומר, אף לשיטת הרי"ף האישה נאמנת בטענתה ואין כל צורך במינוי אישה שתבדוק מי מקור הסכסוך. אם כן, עולה השאלה כיצד נסביר את גירסת הרי"ף, לפיה יש צורך במינוי אישה.
 
כבר העירו החוקרים על כך שבקרב פוסקי אשכנז הראשונים נפוץ היה להגיה פסיקות של פוסקים הקודמים להם. כך למשל, הגיהה רש"י ונכדו הרשב"ם את הלכות הרי"ף.[13] יש להניח שבתשובת הרי"ף שבפנינו אף בה הוכנס שינוי והגירסה שפנינו – אינה הגירסה המקורית. אפשר שמי שרצה להחדיר תקנה זו באשכנז שינה את גירסת הרי"ף על מנת להוכיח שגם הרי"ף קיבל תקנה זו.[14]
 
כדי לבסס יותר את השערתנו נביא כאן את לשון השאלה והתשובה, כמופיע בתשובות הרי"ף:
 
"שאלה: אם נתקטטה האשה עם חמותה ולא רצתה לדור עמה. וכן אם קבל וטען שיש עליו הפסד בדירת חמותו עמו, ולא התנו בשעת הקידושין שידורו עמהם, יש מן הדין להוציאה או לא?
תשובה: המנהג בכל בתי דינין שמי שמפסיד בכך שומעין לו. ונותנין להאשה נאמנת שתעמוד עמהם עד שיתברר להם ממי נתגלגלה המריבה ודוחין אותה מעל חבירתה. וכן אם הרשה אשה מורשה למכור בנכסיה שלא על פי בעלה ושלא בקנין בעל אין הרשאתה הרשאה שאין קנין האשה בלא בעלה".
 
בשאלה מדובר על שני מצבים. האחד עניינו בכלה הגרה עם חמותה, והשני עניינו בחתן הגר עם חמותו. בשני המקרים טוענים הכלה או החתן שאין הם מסתדרים עם החמות ולכן אין הם רוצים לדור עמה. לדעתנו, אפשר ותשובת הרי"ף במקור הייתה, "המנהג בכל בתי דינין שמי שמפסיד בכך שומעין לו". היינו, בן הזוג טוען שאינו יכול לגור בכפיפה אחת עם חמותו, כך שבעצם מגוריהם המשותפים הוא מפסיד מדור שקט ושלו, שומעין לו ומאמינים לו. לדעתנו אפשר וכל שאר התשובה היא תוספת על תשובת הרי"ף. ברור הוא שהמשפט האחרון: "וכן אם הרשה אישה... בלא בעלה", אינו קשור לנושא השאלה, שהרי הוא דן בסמכותה של אישה למנות מורשה שימכור את נכסיה כשהיא נשואה. מה גם, שחלק זה כלל אינו מופיע בגרסה המקבילה המופיעה בתשובות הגאונים.[15]
 
סביר אפוא להניח, שהמגיה הכניס את החלק השלישי הזה בתשובה, כדי לצמצם ולסייג את סמכותה של האישה לאור הנאמנות שהעניק לה בחלק השני של התשובה. הוי אומר, על פי החלק השני אישה נאמנת להעיד על מקור הסכסוך, אך אין ללמוד מכך שיש להכשיר את האישה לפעולות משפטיות נוספות כגון, החלק השלישי שמצמצם את סמכותה למנות מורשה לנכסיה, כשהיא נשואה. כאמור אף החלק השני של התשובה: "ונותנין להאשה נאמנת... מעל חבירתה", הוסף על ידי המגיה.
חיזוק להשערתנו זו, ניתן למצוא בסתירה הלוגית בין המשפט הראשון למשפט השני המוסף. שהרי אם לפי המשפט הראשון יש לשמוע למפסיד מבין בני הזוג ודבריו נאמנים, אז מדוע יש למנות אישה נאמנת שתבדוק מי גרם לסכסוך?!
 
לסיכום: תשובת הרי"ף המקורית הייתה המשפט הראשון בלבד לפיו יש לשמוע לצד המפסיד. המגיה הוסיף את המשפט השני. כמו כן הוסף המשפט השלישי  כדי לסייג את סמכות האישה שיכולה להשתמע מהתוספת הראשונה. חיזוק נוסף להשערתנו זו ניתן לראות בעובדה שכל פוסקי ספרד לדורותיהם, כגון: הרמב"ם, ר' יצחק ברצלוני, הרשב"א ור' צמח דוראן פסקו על פי השיטה שהאישה נאמנת ואין כל צורך במינוי אישה שתבדוק מי מקור הסכסוך. יתירה מזו, הם אף מציינים שהם מסתמכים על פסיקת הרי"ף בעניין זה וכפי שהבאנו לעיל.
 
ג.2.    בקרב פוסקי אשכנז הראשונים
לעומת פוסקי ספרד, הרי שפוסקי צרפת ואשכנז, קיבלו ופסקו על פי גרסת הרי"ף המוגהת. כך למשל, פסק רבנו ירוחם מבעלי התוספות.[16] אפשר, שמבנה המשפחה היהודית באירופה בתקופת ימי הביניים, בהם זוגות שנישאו זה עתה, התגוררו יחד עם הורי אחד הצדדים, יש בכדי להסביר את הסיבה לכך.[17]
 
אין ספק שמגורים משותפים אלו גרמו לסכסוכים רבים בין בני הזוג, בין היתר סכסוכים שנבעו מיחסים עכורים בין הכלה לחמותה. יש להניח, שכתוצאה מסכסוכים אלה דרשה הכלה מגורים נפרדים. עובדה זו יצרה בעיה הן בנישואי קטינים והן בנישואי בוגרים.[18] יוצא אפוא, שזוגות צעירים אלו נאלצו לחיות בשנים הראשונות של נישואיהם בבית הוריהם. הגורם העיקרי לאילוץ זה נבע מהעובדה שהקטנים היו נטולי עצמאות כלכלית, משפטית ופוליטית. כך למשל, אסור היה לקטין לעבוד אף לא בעסק המשפחתי של אביו.[19]
 
לאור כל הנתונים הללו, מצטיירת עתה התמונה הבאה: כלה שטענה לסכסוך עם חמותה, שאצלה היא גרה, ורוצה לעבור למגורים נפרדים, תוכל לעשות זאת רק לאחר גירושיה. כדי לצמצם את ממדי תופעת הגירושין בגלל סכסוכים אלו, העדיפו, לדעתנו, הפוסקים האשכנזיים לתקן תקנה לפיה יימנו בוררת שתבדוק מי גרם לסכסוך, ולקוות שבדרך זו, יגיעו הצדדים לידי פשרה ולא יתגרשו.
 
 גם מעמדה הנחות של האשה הגרושה, יכול להסביר את רצונם העז של הפוסקים להקטין את תופעת הגירושין.[20]
 
 כאשר מדובר בזוג בגירים נשואים שחי במקום מגורים משלו, ואם החתן סמוכה על שולחנם, סילוק האם מבית בנה הוא בניגוד למנהג והחוק הקיימים. יתר על כן, מצב זה יכול לגרום להגברת הנטל הכלכלי על הקהילה כולה, שהרי אם האם תסולק מבית בנה מי יפרנס אותה?! לכן מינוי בוררת שתבדוק מי מקור הסכסוך, יש בו כדי למנוע גם מצב בלתי רצוי זה. לאור שני היבטים אלו, ברור עתה מדוע תקנה זו צמחה דווקא באשכנז ולא בספרד, אלא שמתקני התקנה שרצו שתקנתם תתקבל הסמיכו אותה לרי"ף וכפי שבארנו.
 
ג.3.    התפשטות שיטת הרי"ף המוגהת
יש לציין שגירסת הרי"ף המוגהת עברה מאשכנז גם למקומות אחרים. כך עולה מתשובת ר' יעקב קאשטרו (המהריק"ש), מפוסקי מצריים במחצית השנייה של המאה השש עשרה, המנסה להסביר, על דרך הפלפול, שאין מחלוקת בין שיטת הרי"ף לרמב"ם בעניין זה. [21] ברם, לאור דברינו נראה, שאין כל מקום להסברו זה. מן המפורסמות היא, שנישואי בוסר היו נהוגים במאה השש עשרה והשבע עשרה גם בקרב יהודי ארצות הבלקן. אפשר, שנפוצותה של תופעה זו באזור זה, יש בו כדי להסביר את קבלת התקנה בנוסחה השגוי על ידי ר' אהרן פרחיה הכהן.[22]
 
ד.       נאמנות אשה בענייני מדור בבית הדין הרבני ובמשפט הישראלי
על פי המשפט העברי ועל פי הנוהג הלכה למעשה כיום בבתי הדין הרבניים בישראל, הבעל הוא "בעל הבית" בדירה. משמעות הדבר היא, כי הבעל הוא בעל הסמכות להחליט מי יכנס לדירה ומי לא. כך למשל, הבעל יכול לאסור על קרוביה של אשתו (הוריה, אחיה או אחיותיה), וכן חבריה או חברותיה להיכנס לבית או לגור יחד איתם. כמו כן, אין הבעל צריך לספק נימוק כלשהו לסירובו, כי הדברים שלו "ואין כופין את האדם שייכנסו אחרים ברשותו".[23]
 
ד.1.    מגמות חדשות
יוער, כי אפשר שכיום מסתמנת גישה אחרת בעניין זה בקרב בתי הדין הרבניים. דומה, כי ההחלטה של הבעל לפיה הוא מסרב כי קרובי אשתו יכנסו לביתו, אינה חלוטה כבעבר. אפשר שהסיבה לכך היא, כי כיום רוב הדירות רשומות על שם שני הצדדים, ויש לראות בבעל והאשה כשותפים.
 
כאן המקום לציין, כי דיני הקניין במשפט העברי שונים מדיני הקניין במשפט הישראלי. ובמה דברים אמורים. על פי דיני הקניין במשפט הישראלי יש לראות את השותפות בדירת מגורים הרשומה בבעלות שני הצדדים כשותפות בכל חלק בדירה. משמעות הדבר שלא ניתן לחלק בעין את הדירה ולטעון מחצית של צד א' ומחצית של צד ב'.
 
עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 304/72 ביאלר נ' ביאלר, פ"ד כז (1) 533. בעניין זה המדובר היה בבית מגורים הרשום על שם האשה והבעל בחלקים שווים. האשה רצתה שהבן ימשיך לגור בדירה בעוד האב סירב. ויושם לב כי המדובר שגר בבית הזה למשך תקופות ארוכות. בית המשפט העליון פסק חד משמעית, שאין שותף אחד רשאי להרשות לאחרים לעשות שימוש בחלק כלשהו של הנכס, בניגוד לרצונו של השותף השני.
 
ובלשון בית המשפט בעמ' 537 לפסק הדין:
 
"כאשר שותף אחד מתיר לצד שלישי להשתמש בנכס, או בחלק כלשהו ממנו, בניגוד לרצונו של השותף השני, הוא חוטא לאמור בסעיף בשני דברים:נ ראשית, המשתמש במקרקעין זה לא הוא עצמו אלא אחר. שנית, על-ידי התרת שימוש לצד שלישי הוא מונע מהשותפים האחרים עשיית שימוש כזה באותו זמן. אין ללמוד גזירה שווה לעניין זה מהעברת בעלות או מעשיית עיסקה אחרת במקרקעין בלי הסכמת יתר השותפים שהחוק מתיר אותה, שכן על-ידי העברה כזאת לא נפגמת זכותם של השותפים האחרים ומאומה לא נגרע ממנה. מה שאין כן, כאמור, במקרה של התרת שימוש בנכס, או בחלק ממנו, לאדם אחר, בלי הסכמת יתר השותפים. הרשאת מגורים בדירה, המשותפת לשני בני-הזוג, על-ידי אחד מהם לאדם אחר, פוגעת גם פוגעת בחזקה ובשימוש של בן-הזוג השני. מבחינה זו, אינו שונה דינו של בן בגיר לדינו של זר. אם אחד מבני-הזוג ייפה כוחו הרשות לבן בגיר לגור בדירה המשותפת והשייכת שווה בשווה לשני בני-הזוג, שלא על דעתו של בן-הזוג השני, מותר לו גם להרשות זאת לאדם אחר. כי מה נפקא מינה לעניין זה בין בן בגיר שאין עוד חובה חוקית לספק לו דיור לבין אדם אחר? כלום יעלה על הדעת מצב כזה? אדם מוכנס לדירה חינם אין כסף על דעת השניים ללא התחייבות חוקיה כל-שהיא כלפיו, וכעבור זמן אחד אינו רוצה בו עוד. כלום אפשר לכפות עליו אדם כזה רק מפני שבן-הזוג השני אומר:ב אהבתי את האיש (או האשה) ואיני רוצה שיעזוב (או תעזוב)?" [ההדגשה שלי – י.ש.].
 
לעומת גישה חד משמעית זו במשפט הישראלי, מצאנו גישה שונה בקרב בתי הדין הרבניים. כך מצאנו לאחרונה בפסק דינו של כב' אב בית הדין הדיין הרב דב דומב מבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב.[24] המדובר במקרה, בה הדירה רשומה בבעלות הבעל בלבד, אך הבעל הודה שהאשה השתתפה במספר תשלומי המשכנתא. הבעל הורחק מהדירה בצו מניעה של האשה כנגדו בטענת אלימות. בעקבות הרחקת הבעל הכניסה האשה את הוריה לדור עמה בדירה. לטענת האשה, היא זקוקה להוריה בכדי שאלה יסייעו בידה בשמירה על הילדים. הבעל ביקש להוציא צו מניעה האוסר על ההורים להיכנס. לטענתו, הורי האשה מדרבנים אותה להתגרש ממנו.
 
בית הדין דחה את בקשת הבעל והתיר להורי האשה להיכנס. לעניות דעתנו, טעה כב' בית הדין מהסיבות הבאות.
 
לשיטת בית הדין, יש לראות באשה כשותפה בבעלות הדירה, אף אם היא רשומה על שם הבעל, וזאת לנוכח הודאת הבעל כי האשה השתתפה במספר תשלומי המשכנתא. לעניות דעתנו, טעה בית הדין הנכבד עת השווה את הבעל והאשה לשותפין, שכן אין דומה דין החל על שותפין כדין החל בין בעל ואשתו. יפים לעניין זה דברי בית הדין הרבני הגדול אשר סמך ידו על דברי הרשב"א: [25]
 
"ואחר חפוש בספרים ראינו שאין אנו צריכים להסתמך בזה על סברא דידן, שמצאנו מפורש כן בדברי אחד מן הראשונים המובהקים דכותב זה למסתבר והשיב כן להלכה, שזכות הדיור של הבעל בבית אשתו מדין זכותו בפירות נ"מ היא זכותו הבלעדית ושרק הוא נחשב לבעלים ע"ז ואינו כלל בדומה לשותפין ועוד עדיף משוכר, והדברים הם בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רמ"ב דנשאל שם: בעל בנכסי אשתו אם יכול לאסור על אחר, אי הוי בעל ואשתו כשאר שותפין דעלמא שאין יכול לאסור זה על זה ולא על אחר מן השוק דיכול לומר לו, לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חברך. ובתשובה אחר העמדת דבר השאלה על נכונה, כותב: מסתברא [שהבעל] יכול לאסור ואינו דומה לשותף, דשותף היינו טעמא משום ברירה דכל שאין בה דין חלוקה הוברר הדבר שכל זה משתמש בו הרי הוא שלו, וכן השני שע"ד כן נשתתפו בחצר זו,,, ולפיכך אני אומר דלא אמרו באחד שיכול ליכנס אלא במי שנכנס לצורך חבירו, בין שחבירו צריך [לו] בין שאותו חצר צריך לחבירו, שע"ד [כן השתתפו] שכל שיכנס הוא או אחרים בשבילו, שיהיה שלו,,, אבל אינש דעלמא ודאי אסור דמשום דאין בה דין חלוקה לא הפקירו חצרם לכל,,, ואין זכות שיש לבעל בנכסי - אשתו דומה לזה, ...
 
יוצא א"כ מדברי התשובה הנ"ל, שאף לפי מה דכותב כי מה דאמרינן דשותפין בחצר שאין בו דין חלוקה אינו יכול לאסור אחד על חבירו, דמשום ברירה אמרינן דכל אחד לשעת השמוש לתוך שלו הוא נכנס, הוא כן לא רק בנוגע לשותף עצמו אלא גם באחד שנכנס לצורך שותפו, לא כן בזכויותיו של הבעל בפירות נכסי אשתו - אף שעל האשה עצמה ודאי שאינו יכול לאסור וזה אין צריך לפנים - יכול לאסור על אחרים שלא יכנסו לביתם אף כשנכנסים לצורך האשה, ואין חילוק בין אחרים רחוקים לקרובי האשה שנכנסים לצורכה, אחר דעיקר הטעם משום דהזכות שיש לבעל בפירות נכסיה שאני וכולו של בעל הוא וכנ"ל, וברור שמאותו הטעם דאמרינן שיכול לאסור על אחרים שלא יכנסו לביתם שיש לו בו זכות דיור מדין פירות, מטעם זה יכול לעכוב על אחרים שלא יכנסו לביתם אף לא בדרך איסור שאוסר עליהם.
 
ואין לחלק בזה בין אין בה דין חלוקה ליש בה דין חלוקה, כיון דזכה מדין זכותו בפירות נכסיה בדיור כל הבית כמה שלא יהיה גדלו, יתר על כן אדרבא ביש בה דין חלוקה לפני שהיתה החלוקה, גם שותפין יכול כל אחד לאסור אף על שותף חבירו שלא יכנס לבית כמבואר בנדרים דף מ"ה ב', ומובא להל' ברמב"ם מהל' נדרים פ"ז ה"ד, ובשו"ע יור"ד סי' רכ"ו סעי' א' עיי"ש. עכ"פ בנדון דבעל בנכסי אשתו דיכול לאסור ולעכב על אחרים שלא יכנסו לביתו בלי רשותו ודאי דכן הוא בכל אופנים וכנ"ל."
 
גם בענייננו יכול לסמוך הבעל ידיו על פסיקת הרשב"א והאחרים עימו וכן על פסיקת בית הדין הרבני הגדול, ולעמוד על כך שהורי אשתו לא יכנסו לביתו. זאת ועוד. לדעת בית הדין הגדול יכול לאסור על קרובי האשה שאף נכנסים לצורכה.
 
כך גם, בית הדין הנכבד קבע כי פסיקת הרמב"ם בהלכות אישות, פי"ג הי"ד אינה חלה, שכן פסיקת הרמב"ם עניינה כשהבעל גר בדריה, מה שאין כן בענייננו בו הורחק הבעל. וכך פסק הרמב"ם:
 
"האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך שומעין לו ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר, ותלך לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל ורגל, ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה, שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו. וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו."
 
בפשוטם של דברים אין הבחנה אם הבעל מצוי בביתו אם לאו. כלום לא יכול להיווצר מצב הבעל מצוי מחוץ לביתו ויסרב שאנשים יכנסו לביתו?! כלום חייבת להיות הפרעה פיסית?! אין הדברים נראים כן. כל שכן בענייננו שמדובר בהפרעה זדונית ומכוונת לחיי המשפחה, וכפי שהסברנו לעיל. לבעל קיימת זכות בסיסית לאסור על אשתו להכניס את הוריה לביתו בין אם הוא דר בביתו ובין אם לאו. ובוודאי שבענייננו שהבעל אינו דר בביתו כיוון שהאשה הרחיקה אותו ממנו. לא ייתכן, שהאשה תרחיק את בעלה ואז תטען אין הבעל בביתו ולכן אין זה מפריע לו.
 
על דברים אלו של הרמב"ם העיר  בעל שו"ת חדות יעקב:[26]
 
אך ראיתי בספר ערך השלחן (לרבי יצחק טייב) אהע"ז סימן ע"ד שכתב וז"ל אבל הרשב"א בתשובה ח"ד סימן קס"ח כתב וז"ל בודאי יכולה היא שתאמר לבעל איני דרה עם אנשים שמצערים אותי שאפילו הבעל אינו רשאי לצערה, כ"ש שתדור בין מי שמצערים אותה, ומסבבין קטטה בינה ובין בעלה, או שלא יבואו אפי' אמו ואחותו בגבולה, או שירחיקנה מגבולם, וכבר ראיתם שכ"כ גם הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ג ע"ש משמע בהדיא דאפילו אין גורמים קטטה לבין בעלה אם מצערין אותה בלבד יכולה לומר לבעל איני דרה עם אנשים שמצערים אותי דגם הבעל אינו רשאי לצערה עכ"ל.
 
משמע הוא, שגם לאשה יש זכות לסרב ולדור עם הורי בעלה אם אלו מצערים אותה, ומסובבים קטטה בינה ובין בעלה. ואם נכון הדבר באשר לזכות האשה הדרה בבית בעלה קל וחומר ובן בנו של קל וחומר כאשר מדובר בזכות הבעל בביתו שלו.
 
בית הדין הרבני הגדול, התייחס אף הוא למקרה דומה.[27] בעל שאמר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך, אחיך ואחיותיך, שומעין לו מיד גם כשלא בא מחמת טענה, וכ"ש כשבא מחמת טענה אף אם לא נראה לביה"ד שיש ממש בדבריו. הטעם שבדבר הוא משום שהמדור הוא שלו. אף כשגוף המדור הוא משל נכסי אשתו, זכות הדיור הוא שלו מדין פירות נכסי מלוג, והרשות בידו לאסור את הכניסה לביתו למי שהוא רוצה. אף כשהבעל נתן מתנה לאשתו חצי המדור, שלפי הדין קנתה ואין הבעל אוכל פירות, והם גרים ביחד בכל המדור שלא נחלק ויש בו כדי חלוקה, יכול הוא לעכב על קרוביה שלא יכנסו לביתם בלי הסכמתו כל אימת שלא חלקו ביניהם.
 
כמו כן, בית הדין האזורי מסתמך בפסק דינו על הנאמר בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בפד"ר ג' 319. אולם, עם כל הכבוד אין נסיבות המקרה עליו מסתמך בית הדין דומות לענייננו. שם המדובר במקרה בו לבעל יש אקדח בו ירה באוויר וסיכן את האשה, כך שהיה חשש לשלום האשה. בענייננו אין כל חשש לשלום האשה, והאשה וב"כ לא העלו טענה כזו. כל טענתם היא שהיא זקוקה לעזרת הוריה בשמירה על הילדים.
 
יוער, כי אף במקרה עליו מסתמך בית הדין האזורי – לא שללו את זכות הבעל למנוע מחמתו מלהיכנס לדירתו. ובלשון בית הדין בעמ' רצט:
 
ואם ביה"ד האזורי שטפל בנדון שבין הזוג בכמה ישיבות קבע העובדות דלעיל, ... ומאותם הטעמים והנמוקים נראה לנו כמו כן שאין לבוא כאן ולומר שגם לדברי הר"מ והשו"ע מקרה זה נכלל במה שאמרו:,,, ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה. נוסף על כך לפי טענתו של ב"כ המשיב, דבר היותה של חמותו בביתם גורמת עוד להחרפת הסכסוך, ואם שלא הוכח כן לביה"ד, אבל לקבוע שהכרח הוא שאמה תהיה אצלה כמו במקרה של חולי ולידה ולבטל עי"כ זכותו של הבעל מלמנוע אותה לבוא לביתו ג"כ אי אפשר ."[ההדגשה שלי – י.ש.]
 
ודוק: בית הדין הרבני הגדול התייחס ברצינות יתירה גם לטענת הבעל כי חמותו גורמת להחרפת הסכסוך – אף שהדבר לא הוכח.
 
לעניות דעתנו, יש לראות בפסיקת בית הדין האזורי, כגישה חדשה ורעננה, בה הם מבקשים לשמור על זכויותיה של האשה.
 
ד.2.    זכויות אשה בדירת בעלה
גם האישה זכאית לדרוש שקרובי הבעל ובעיקר קרובותיו לא יכנסו או יגורו בדירה. זכות זו של האישה נובע מיסוד הכלל שאין לבעל הרשות לדרוש ממנה דברים העשויים לגרום לה סבל שאינה חייבת לשאת בו. ברם, בניגוד לבעלה, האישה צריכה לתת סיבה מספקת וממשית להתנגדותה. אין בית הדין מסתפק בטענתה של האשה בלבד. הוי אומר, רק אם האישה יכולה להוכיח עובדות שיש בהן משום צידוק להתנגדותה, כגון, אם תוכיח שהקרובים מצירים לה או גורמים לקטטות בינה לבין בעלה, ישמעו לה כי הרי "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת".[28] עובדה זו נכונה גם כדי להרחיק את הבעל מהדירה.[29] במקרים אלו פוסק בית הדין הרבני הלכה למעשה כשיטת הרי"ף המוגהת.
מאידך גיסא, יש שפסקו כי אישה המתנגדת לדור יחד עם אימו או אחיותיו של בעלה או עם בנותיו מאשתו הראשונה אינה צריכה להביא נימוקים לכך, כיוון שחזקה עליה שאין היא מתנגדת אלא מפני שהן מציקות לה.[30] במקרים אלו פסק בית הדין הרבני כשיטת הרי"ף המקורית.
 
אישה הטוענת כי קרובי בעלה מציקים לה, זכאית לדרוש דירה נפרדת. חובת הבעל למלא אחר דרישתה הינה חלק מחובתו של הבעל למזונות אשתו. לכן, אם הבעל יסרב למלא אחר דרישת אשתו, זה עלול להצדיק את עזיבת הבית מצידה ולדרוש את חיובו בתשלום מזונותיה, כולל שכר דירה לדירה נפרדת בעדה בלבד ובסופו של דבר אף חיובו במתן גט.[31] יוער, שכיום מקרים בהם בני הזוג יגורו בבית הורי החתן שכיחים במיוחד. עובדה זו נובעת מהמצוקה הכלכלית של הזוגות הצעירים. לכן הבעל  יוכל להעלות טענה לפיה, האישה ידעה על הצורך לגור בבית הוריו והסכימה לכך. אולם, על טענתו זו יכולה האישה להשיב שכל עוד היא לא נתנסתה בכך, חשבה שתוכל לסבול, כי לא תיארה לעצמה שהסבל כה גדול, אבל עכשיו נוכחה שאינה יכולה לסבול. עוד היא יכולה לטעון, שסברה במקרה ויתברר שלא תוכל לסבול לגור עוד עם חמותה, ידאג לה בעלה למציאת מדור חילופי.[32]
 
 מן הראוי לציין כי על פי המשפט העברי כללים אלו חלים גם אם הדירה היא בבעלות האישה, כי אז היא בבחינת נכסי  מלוג שלה והזכות להשתמש בדירה היא בבחינת פירות נכסיה השייכים לו. אולם דומה, שכיום אין מקום לכלל זה לאור סעיף 2 לחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951, הקובע לגבי קניינה של אישה נשואה כדלהלן:
 
"לאשה נשואה תהיה כשרות מלאה לקנין ולעשיה בקנינים כאילו היתה פנויה; ואין קניניה שרכשה לפני הנישואין נפגעים על ידי קשר הנישואין." [33]
 
ה.      סוף דבר
נמצאנו למדים אפוא, כי בקרב בתי הדין הרבניים בישראל אין גישה קבועה, באשר לאופן קבלתה של טענות אשה בסכסוכי מדור בינה לבין בעלה. יש בתי דין המסתפקים בדברי האשה ועל-פיה הם פוסקים את הדין. בעוד יש בתי דין הדורשים הוכחות מהאשה לטענותיה. דומה, כי לנוכח הדברים שהבאנו לעיל, יש מקום רב יותר לגישה הראשונה, לפיה האשה נאמנת בטענותיה בסכסוכי מדור בינה לבין בעלה.


[1] לעניין זה יש נפקות משפטית ראשונה במעלה, באשר להליכים משפטיים הנובעים מפסק הדין לגירושין. כך למשל, כנגד בעל המסרב ליתן גט או אשה המסרבת לקבל גט, למרות שחויבו לכך בפסק הדין, ניתן להפעיל סנקציות שונות עד כדי מאסר עד שיבצעו את פסק הדין. סנקציות אלו נקבעו בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה – 1995. לצערנו, בתי הדין הרבניים נאלצים לעשות שימוש בסמכותם זו, ראה: תיק מס' 062393533-21-1 (לא פורסם); תיק מס' 056578214-21-1 (לא פורסם); תיק מס' 056479728-21-1 (לא פורסם); תיק מס' 009150145-21-1 (לא פורסם); תיק מס' 054378443-21-1 (לא פורסם); תיק מס' 055968713-21-1 (לא פורסם); תיק מס' 05237515-21-1 (לא פורסם); תיק מס' 028642569-21-1 (לא פורסם); תיק מס' 002813087-64-1 (לא פורסם), ועוד רבים נוספים. כך גם, לשאלת אופי פסק הדין לגירושין יש נפקות גם לשאלת חיוב הבעל בכתובת אשתו ובשאלת מזונותיה, ראה: תיק מס' 169895356-64-1 (לא פורסם); תיק מס' 308774819-21-1 (לא פורסם); תיק מס' 028965879-21-1 (לא פורסם); תיק מס' 056134729-64-1 (לא פורסם); תיק מס' 2720-24-1 (לא פורסם); תיק מס' 7699-24-1 (לא פורסם); תיק מס' 3222-64-1 (לא פורסם); תיק מס' 075980938-21-1 (לא פורסם); תיק מס' 058495904-21-1 (לא פורסם); תיק מס' 017412081-27-1 (לא פורסם); תיק מס' 015575723-64-1 (לא פורסם). כמו כן, החלו נשים להגיש תביעות אזרחיות לפיצויים כנגד בעליהן הסרבנים, ראה: תמ"ש (י-ם) 3950/00 פלונית נ' אלמוני פ"מ לענייני משפחה כרך תשס"א 2001.
[2]משנה, שבועות, פ"ד מ"א. הלכה זו מוסכמת גם על הפוסקים, ראה: רמב"ם, עדות, פ"ט ה"ב; טור, חו"מ, סי' לג ה"א; שו"ע, חו"מ, סי'  לה הי"ד. וכן ראה בנושאי הכלים, שם. על השתלשלות ההלכה באשר לפסילת האשה לעדות, ראה: י' שיבר, עדות ועדי קידושין במשפט העברי, רמת גן תשס"ג, עמ' 31-13; ג' הולצר, "עדות אשה במשפט העברי", סיני, סז (תש"ל), עמ' צד-קיב. והשווה: צ' קארל, "ההוכחות במשפט העברי והתפתחותן", המשפט העברי, ג (תרפ"ח), עמ' 128-89; הנ"ל, 'עדות אשה במשפט העברי', הפרקליט, ה (תשי"ח), עמ' 85-81.
[3]משנה, יבמות, פט"ז מ"ז; בבלי, שם, דף פח ע"א, דף קטו ע"א.
[4]משנה, כתובות, פ"ב מ"ו.
[5]שם, שם, מ"ט.
[6]משנה, סוטה, פ"ו מ"ב. אשה שבעלה חושד בה בניאוף ואין לו עדים, הייתה מובאת לפני הכהן לשם בירור שאלת אשמתה בדרך של משפט אלוקים. בטקס משפט זה, היה משקה הכהן את האשה במים קדושים (מים מאררים), והיה משביע אותה שאם ניאפה יבואו מים אלה במעיה "לצבות בטן ולנפל ירך" (במדבר ה, כב). עוד על משפט הסוטה, ראה: ש"א ליונשטם, אנציקלופדיה מקראית, כרך ה, ירושלים תשכ"ח, עמ' 1003-1003.
[7]שם, פ"ט מ"ח.
[8]בבלי, קידושין, דף סג ע"ב, דף עג ע"ב דף עד ע"א.
[9] שו"ת הרי"ף, ירושלים תשכ"ט, סי' רלה, דף סה ע"א. וכן ראה: תשובות הגאונים, בעריכת א"א הרכבי, ירושלים תשמ"ו, סי' קלד, עמ' 292. על תקנות נוספות מתקופת הראשונים בספרד, אשכנז וצרפת בהן קיבלו את עדותה של האשה, ראה: ש' אטינגר, "אשה כעד בדיני ממונות במשפט העברי", דיני ישראל, כ-כא (תש"ס- תשס"א), עמ' 247-241, בעמ' 256-250.
[10] ראה: אישות, פי"ג הי"ד.
[11] ראה: שו"ת הרשב"א, ח"ד, ירושלים תשנ"ז, סי' קסח, דף פז ע"ב. וכן ראה: שו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן, תל אביב תשי"ט, סי' קב, דף צג ע"ב – דף צד ע"א.
[12] ראה: שו"ת יכין ובועז, ח"א, ירושלים תשנ"ב, סי' קכב,עמ' 294-288,עמ' 293.
[13] על כך ראה בהרחבה: י"ש שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי, רמת גן תשנ"ו, עמ' 161-158. וכן ראה: במקורות שמביא המחבר, שם, הערה 75. על הפירוש הטכני של המונח "הגהות", ראה: שם, עמ' 145-143.
[14] על תופעה זו, ראה: י' תא שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים תשנ"ב, עמ' 98-88. וכן ראה: הנ"ל, "קוים לאופייה של ספרות ההלכה באשכנז במאות הי"ג-י"ד, עלי ספר, ד (תשל"ז), עמ' 20-41.
[15] ראה לעיל הערה 9.
[16] ראה: תולדות אדם וחוה, קושטא תר"ו, נתיב כג ח"ה, דף קצד ע"ג.
[17] ראה: י' כ"ץ, מסורת ומשבר, ירושלים תשי"ח, עמ' 164.
[18] כבר העירו החוקרים שבתקופה זו רבו נישואים בין קטינים. ראה: א' גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"א, עמ' 63-87; י' כ"ץ, שם, עמ' 166-167.
[19] ראה: י' כ"ץ, שם, עמ' 164, הערה 3. וכן ראה: שם, עמ' 167.
[20] ראה: י' כ"ץ, שם, עמ' 173-174. על ריבוי מקרי הגירושין כתוצאה של סכסוכים בין בני הזוג להורים, ראה: א' גרוסמן, שם, עמ' 85.
[21] ראה: שו"ת אהלי יעקב, ירושלים תשמ"ה, סי' נ, דף פח ע"ב – דף צ ע"ב. כך עולה גם מתשובת ר' אהרן פרחיה הכהן, מפוסקי סלוניקי במחצית השנייה של המאה השבע עשרה, שמביא את גירסת הרי"ף המוגהת. ראה: שו"ת פרח מטה אהרן, ח"א, ירושלים תשל"א, סי' ס, דף קיו ע"א – דף קיז ע"ב, דף קיו ע"ג-ע"ד.
[22] על התופעה בקרב יהודי ארצות הבלקן.ראה: א' בנבסה, א' רודריגז, יהודי ספרד בארצות הבלקן, ירושלים תשס"א, עמ' 47.
[23] ראה: רמב"ם, הלכות אישות, פי"ג הי"ד; שו"ע, אה"ע, סי' עד סע' ט. יוער, כי הבעל יוכל למנוע מקרובי אשתו להיכנס לדירתו, למעט מקרה בו האשה מצויה במצב של חולי. ובלשון הרמב"ם, שם: "האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך שומעין לו ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר, ותלך לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל ורגל, ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה, שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו".
[24] ראה: תיק מספר 022282255-53-1, מיום 2.8.06 (לא פורסם).
[25] ערעור תשי"ט/138, פד"ר ג רצט.
[26] חאה"ע, סי' יט.
[27] ערעור תשי"ט/138, פד"ר ג רצט.
[28] ראה: כתובות עב, א; שם עז, א; יבמות קיב, ב.
[29] ראה את דברי השופט אלון, בע"א 458/79, שמחה ניר נ' יהודה ניר, פ"ד לה (1) 518, בעמ' 525. על הצורך בנימוקים מטעם האישה הלכה למעשה בפסיקת בתי הדין הרבניים, ראה: ערעור תשי"ט/138, פד"ר ג 299, 309-314; ערעור תשי"ט/148, פד"ר ד 131, 138-140.
[30] עוד על מקורה של שיטה זו ראה להלן. על שיטה זו הלכה למעשה בפסיקת בתי הדין הרבניים, ראה: תיק 98/תשי"ג, פד"ר א 193, 196; תיק 3212/תשי"ג, פד"ר א 201, 205-218; תיק 1165/תשט"ו, פד"ר א 271, 275; ערעור תשל"ז/264, פד"ר י 355.
[31] ראה: תיק 3212/תשי"ג, שם; ערעור תשי"ז/78, פד"ר ב 353.
[32] על הכרעת בית המשפט בטענות אלו בין בעל לאשתו, ראה: ע"א 609/74, חיים חי (מזרחי) נ' אלישבע, נעם וורד חי, פ"ד ל (3) 480 .
[33] הדברים קיבלו משנה תוקף בבג"צ 202/57, אסתר סידיס נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד יב(2) 1528. על הלכה זו חזר בית המשפט העליון במשנה תוקף בע"א 47/64, חווה חביבה ששון נ' יעקב ששון, פ"ד יח(4) 235. על המונח נכסי מילוג ומשמעו במשפט העברי, ראה: ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה (מהדורה רביעית מורחבת), ירושלים תשנ"ג, עמ' 149-147.
 
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
      דרך מנחם בגין 7, בית גיבור ספורט קומה 28,רמת גן            טל' 03-7173939     פקס 03-7173940  



נבנה ע"י מו-טק בניית אתרים