שיבר ושות' משרד עו"ד

אל תתפשר על המשפחה שלך
 



דף הבית >> מאמרים >> מזונות ילדים קטינים: מגמות חדשות
 

מזונות ילדים קטינים: מגמות חדשות

מאת : ד"ר יאיר שיבר
לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט
סעיף 3 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 [להלן: "חוק המזונות"], קובע באשר למזונות ילדים קטינים, כדלקמן:
 
"אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".
 
 סעיף זה דן באב – נתבע, שיש לו דין אישי. בנתבע הפטור מתשלום מזונות על-פי דינו האישי, או שאין לו דין אישי, עוסק סע' 3 (ב) לחוק המזונות:
 
"אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגי לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה".
 
 נמצאנו למדים אפוא, כי החוק מבחין בין שלושה סוגי חייבים [עוד בעניין זה, ראה: מ' שאוה, הדין האישי בישראל, כרך א' (מהדורה רביעית), תל-אביב תשס"א, עמ' 313-312; שם, כרך ב', עמ' 821-820].
 
דין אישי של חייב אזרח מקומי חבר עדה דתית מוכרת, הינו דין העדה הדתית אליה הוא משתייך. לפיכך, דינו האישי של אזרח מקומי יהודי, הינו הדין העברי. במאמרנו ברצוננו להתייחס לחובת המזונות החלים על יהודים בלבד.
 
כיום, הלכה למעשה, רובם המכריע של תביעות המזונות המוגשות לבתי המשפט לענייני משפחה, הינם כנגד אבות יהודים החייבים במזונות ילדיהם הקטינים על-פי דינם האישי. משמע אפוא, כי יש תחולה לסע' 3 (א) בלבד לחוק המזונות, קרי: על בית המשפט הדן בחיובו של אב יהודי במזונות ילדיו, להחיל את הדין העברי ואותו בלבד. על-פי הדין העברי, וכפי שהתקבל בהלכה הפסוקה, אב יהודי חייב במזונות ילדיו הקטינים, כדלהלן: עד גיל שש שנים החובה הינה אבסולוטית, והיא חלה אפילו יש לילד כדי להתפרנס מעצמו, ואפילו האב הינו מחוסר אמצעים. מגיל שש ועד לגיל חמש-עשרה, החובה הינה מעין אבסולוטית, אך כאן מדובר רק בילדים שאין להם אפשרות להתפרנס מעצמם. מגיל חמש-עשרה ועד לגיל שמונה-עשרה, הרי שחובת האב לזונם הינה מדין צדקה בלבד. הווי אומר, האב חייב לספק את צורכי ילדיו רק "כדי מחסורם", ורק אם ידו משגת והוא נחשב ל"אמיד". [ראה: שאוה, שם, כרך א', עמ' 311-254; ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה (מהדורה רביעית), ירושלים תשנ"ג, עמ' 385-382; ע"א 247/64 רושטש נ' רושטש, פ"ד יח (4) 264; ע"א 393/83 דלי נ' דלי, פ"ד לח (3) 613].
 
על-פי המשפט העברי הכלל הוא שרק האב, ולא האם, חייב במזונות ילדיו. יוער, כי על-פי המשפט העברי חייב האב, ולא האם, בחיובים השונים כלפי ילדיו. כך למשל, האם חייבת בהנקה, כחלק מהמלאכות שהאשה חייבת לבעלה. לכן, חובה זו כפופה לכללים החלים על דיני מזונות אשה מבעלה וללא קשר למזונות הילדים. לפיכך, אין האשה מחויבת להיניק את בנה, אלא אם בעלה זן ומפרנס אותה [עוד בעניין זה, ראה: י"צ גילת, דיני משפחה, תל-אביב תשס"א, עמ' 214-209]. יוער, כי דיני הצדקה הוכרו כחלק מהדין האישי, והחובה הנובעת מהם חלה על האב והאם כאחד, שכן גם אשה חייבת על-פי הדין העברי במצוות צדקה.
 
אין חולק, כי המשפט העברי והפסיקה שעל-פיו, אינם מאזנים, כיום, באופן שוויוני וצודק את חובת המזונות בין האב לאם. ובמה דברים אמורים: במצב החברתי הנוהג כיום, רוב הנשים עובדות ומרוויחות לא פחות מבעליהן. פעמים אף יותר ממנו. למרות זאת, עדיין חובת מזונות הילדים (מזונות הכרחיים ולא מזונות מדין צדקה), תחול על האב ולא על האם. בל נשכח, כי בעת שהטיל המשפט העברי את חובת המזונות על האב, תאם הדבר למצב החברתי שהיה נהוג באותה עת. האב הוא זה שזן ופרנס את ילדיו, כמו גם, את אשתו. לרוב האב היה המפרנס היחידי, או בעל ההכנסה העיקרית בבית. אולם, כאמור, אין זהו המצב כיום. עמד על כך כב' השופט שאול שוחט, בציינו:
 
"הגם שהלכה זו [המטילה את חובת המזונות על האב בלבד – י.ש.], אינה מאזנת באופן שוויוני וצודק בין חובת האב לבין חובת האם בסיפוק מזונות ילדיהם, עמדה היא במרבית המקרים במבחן התוצאה. כל עוד היה האב 'בעל המאה'; כל עוד היה האב המפרנס העיקרי של המשפחה; כל עוד האם 'עשתה לביתה פנימה' וגם אם עשתה מחוץ לביתה עשתה זאת בצמצום לעומת האב, התוצאה הסופית היתה צודקת גם אם לא תמיד מאוזנת ושוויונית ...". [ראה: תמ"ש 50770/03 כ.י. קטין נ' כ.א. (טרם פורסם)].
 
לפיכך, קיים הצורך לבחון בחינה מחודשת את ההלכה הנוהגת וכוונתי היא הן להלכה בדין העברי והן להלכה הנוהגת בדין האזרחי. המשפט העברי הינו משפט דינאמי וחכם. משפט זה שרד במשך אלפי שנים, גם כשעמנו היה תחת שלטון זר. הסיבה לכך היא שהמשפט העברי ידע לתת פתרונות מעשיים לבעיות חברתיות שהתעוררו בכל תקופה ותקופה. עובדה זו, הביאה למצב בו המשפט העברי הינו משפט רב גוני. לא פעם, אנו מוצאים כי באותה התקופה ממש, יהיו שתי פסיקות שונות (ולעתים אף סותרות), בשני אזורים שונים.
 ויודגש: שתי הפסיקות נכונות. הסיבה לכך נובעת מהצורך החברתי השונה בשני האזורים. כל פסיקה באה לפתור בעיה על-פי הצורך החברתי שלה. לכן גם, אנו מוצאים שהפסיקות במשפט העברי עברו השתלשלויות שונות – גל דור וכל אזור על-פי צרכיו. (לדוגמאות בעניין זה, ראה בספרי: י' שיבר, עדות ועדי קיום בקידושין במשפט העברי, רמת-גן תשס"ג).
 
במשפט האזרחי, צורך זה, אף קיבל משנה תוקף עם חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב – 1992. חוק זה, העלה את עיקרון השוויון לעיקרון מרכזי על-חוקי, במשפט הישראלי. ובלשונו של הנשיא א' ברק:
 
"מעתה מהווה השוויון עיקרון על-חוקי. שוב אין הוא אך רעיון 'שאינו כתוב על ספר', והוא הפך להיות עיקרון חוקתי מרכזי." [ראה: א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ג' (ירושלים תשנ"ה), עמ' 423].
 
דומה, כי ניתן לאפיין את דרכי ההתמודדות של בתי המשפט, בהחלת עקרון השוויון בדיני מזונות ילדים, בשתי דרכים: האחת, ניסיון למציאת פתרון שאינו נוגד את הדין האישי, ומשכך גם אינו נוגד את סע' 3(א) לחוק המזונות המטיל חובה לדון בענייני מזונות ילדים על-פי דינו האישי של הנתבע. לעניות דעתי, דרך זו אופיינה בשני פתרונות. הראשון יצירתי ונכון, בעוד השני פחות.
 
האחד, נעשה על-ידי יצירת אבחנה בין "צרכים הכרחיים" לצרכים שמעבר לכך. רכיבי הצרכים ההכרחיים, הושתו על האב, ואילו החובה לסיפוק הצרכים שמעבר לכך הוטלה על שני הצדדים באופן יחסי מכח דיני הצדקה. [ראה למשל: תמ"ש 13990/96 פלונית נ' אלמוני (לא פורסם); תמ"ש 1180/04 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2005 (4)14]. אולם, יוער, כי בכך נתנה הפסיקה פתרון חלקי בלבד, שכן אין כאן החלה של עיקרון השוויון על כל המזונות, אלא רק באשר לרכיבים שמעבר לצרכים ההכרחיים.
 
 גם בפתרון השני, נעשה ניסיון, אם כי מוצלח פחות, לצעוד מבלי לסתור את הדין האישי. נקבע, כי מכח דיני היושר במשפט העברי, הפרושים על כלל הדינים במשפט העברי, ניתן להחיל חיוב שוויוני על האב והאם בחובת מזונות ילדיהם. פתרון זה התבסס על הציוויים בספר דברים ו, יח'; יב, כה': "ועשית הישר והטוב"; "תעשה הטוב והישר". בתי המשפט, שעשו שימוש ברעיון זה [ראה למשל: בע"מ 367/02 (י-מ) פלוני נ' אלמונית ואח' (לא פורסם)], סמכו ידיהם על דבריהם של השופט מ' זילברג ופרופ' א' רוזן צבי. [ראה: מ' זלברג, כך דרכו של תלמוד, 50 ; א' רוזן צבי, "על כוח המשפט ועוצמתו מול מגבלותיו וגבולותיו", עיוני משפט יז, 5].
אולם, על כך יש להעיר. ראשית, כלום המוסמך בית המשפט האזרחי לשנות את ההלכה בדין האישי מכח דיני היושר של המשפט העברי?! זאת ועוד. אליבא פרופ' רוזן צבי, ניתן לעשות שימוש בדיני היושר במשפט העברי, בכדי "למלא לקונות במשפט" [שם, עמ' 13]. ברם, בענייני מזונות ילדים קטינים המשפט העברי ברור ומפורט ואין בו כל לקונה. עם כל הכבוד, לא ניתן לומר, שאי החלת עיקרון השוויון (על-פי פרשנותו עתה), במשפט העברי בדיני מזונות ילדים מהווה לקונה. מן המפורסמות היא, כי לקונה קיימת כאשר בית המשפט אינו מוצא במקורות המשפט הקיימים תשובה לשאלה משפטית מסוימת באופן שנוצר מצב של שטח ריק ואין הכוונה למקרה בו יש הוראה בחוק אך מתפרשת בדרכים אפשריות שונות. ראה: בה"נ 13/80 הנדלס נ' בנק קופת עם, פ"ד לה (2) 785; ברק, שם, כרך א', עמ' 41-40.
 
לאחרונה, נעשה ניסיון מעניין נוסף להחיל את עקרון השוויון במזונות ילדים, על שני ההורים, באופן שאינו סותר את הדין האישי. ניסיון זה מצוי בפסק דינו המעניין של כב' השופט צבי ויצמן [ראה:תמ"ש (כפ"ס) 28050/04 א.ג. קטינה ואח' נ' א.מ. (טרם פורסם)]. בפסק דין זה, מסתמך השופט המלומד על המחלוקת הקיימת בין הפוסקים, באשר לתקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד, המחייבת אב לשאת במזונות ילדיו, מגיל שתים עשרה לבות ושלוש עשרה לבנים עד לגיל חמש-עשרה. לשיטת רוב הפוסקים, חיוב זה הינו אבסולוטי. אולם, קיימת שיטת מיעוט, לפיה החיוב על-פי התקנה הוא מכח דיני הצדקה בלבד. לשיטת השופט ויצמן, כיוון שענייני מזונות נכללים במסגרת דיני ממונות, יכול אב לטעון "קים לי", קרי: קיים לי, מקובלת אצלי השיטה של פוסקי המיעוט. לפיכך, יש מקום לקבל את טענת האב לפיה חובת המזונות שנקבעה בתקנת הרבנות הראשית הנזכרת – הינה חובה מדין צדקה בלבד, ולכן יש להחילה באופן שווה על שני ההורים. אולם, גם בניסיון מעניין זה, יש בכדי לספק פתרון חלקי בלבד לבעיית השוויון. גם פתרון זה, מחיל את עקרון השוויון על שני ההורים רק מגיל שתים עשרה לבנות ושלוש עשרה לבנים.
 
בניגוד לדרך הראשונה בה נעשה למצוא פתרון לעיקרון השוויון מבלי לסתור את הדין האישי, הדרך השנייה התעלמה ואף ביטלה את הדין האישי כשזה התנגש בעיקרון השוויון. אליבא ההולכים בדרך זו, יש להחיל את עיקרון השוויון הנלמד מסע' 3 א' לחוק המזונות. [ראה למשל: תמ"ש ( יפו-ת"א) 86791/97 נ.י. נ' נ.א. תק-מש 2003 (2) 182]. גישה זו נדחתה ובצדק על-ידי בית המשפט המחוזי, שכן לא ניתן להחיל את סע' 3 א' לחוק המזונות, על מי שיש לו דין אישי ושעליו יש להחיל את סע' 3 (א) לחוק בלבד. [ראה: ע"מ 1150/03 י.נ. קטין נ' א.נ, תק-מח 2004 (1) 1876].
 
יוער, כי ניסיון כושל זה, המבוסס על ניסיון קודם – כושל אף הוא, של המחוקק.  ביום 20 למאי 1981, התקבל בכנסת תיקון מס' 2 לחוק המזונות. נקבע, כי יש להוסיף לסעיף 3 לחוק המזונות, את סעיף 3 א', הקובע:
 
"(א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו. (ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק הקטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא".
 
הרציונאל שעמד בבסיס התיקון לחוק, וכפי שהוא עולה מדברי ההסבר להצעת החוק - הינו ראוי וצודק. מטרת מנסחי החוק הייתה לעשות צדק ולחלק את הנטל הכלכלי בגידול הילדים בין שני ההורים ביחס הולם להכנסתם הריאלית, ובאופן שלא יפגעו באורח חד-צדדי בילדים מנישואין שניים (ראה: ה"ח 1530, התשמ"א, עמ' 319).
 
אולם, למרבה הצער ולמרות הכוונה הראויה, התיקון כלל אינו תיקון, שכן אין בו כדי להגשים את המטרה הנזכרת. כך גם, אין לו כל תחולה באשר להורים שיש להם דין אישי, עליהם חל סעיף 3 (א) לחוק המזונות בלבד (ראה את ביקורתו של פרופ' מ' שאוה בעניין זה:  שם, כרך ב', עמ' 835-819).
 
אפשר, כי המגמה לפיה על בית המשפט להחיל את עיקרון השוויון על שני ההורים, בבואו לפסוק במזונות ילדיהם, קיבלה תאוצה לנוכח שני פסקי הדין שנתנו בעניין זה על-ידי כב' השופטת א' פורקצ'ה [ראה: בע"מ 5750/03 ריטה אוחנה ואח' נ' אליהו אוחנה, תק-על 2005(2) 2560 (להלן: "עניין אוחנה"); בע"מ 2433/04 צינובוי נ' צינובוי, תק-על 2005 (2) 2158 (להלן: "עניין צינובוי")].
 
אפשר, שבעניין אוחנה, נקט בית המשפט העליון על-פי הדרך השנייה המחילה את עיקרון השוויון תוך ביטולו של הדין האישי. בעדינות ניסח זאת כב' השופט שוחט כי בית המשפט פירש "את הפסיקה המסורתית, לא בדיוק על-פי המסורת" (ראה: תמ"ש 050770/03, שם, סע' 3 (ב) לפסק הדין). כך גם, אליבא השופט שוחט, כמו גם השופט ויצמן (בפסק דינו הנזכר), חזר בית המשפט העליון על דבריו בעניין אוחנה גם בעניין צינובוי. לפיכך, החליט כב' השופט שוחט (בפסק הדין הנזכר), להחיל אף הוא את עיקרון השוויון, ובלשונו: "דומה שמגמה זו... מקבלת אט אט את אישורה בביהמ"ש העליון וראוי לנו שננחילה" (שם, פיסקה ד).
 
דומה, שכב' השופט שוחט אינו היחיד מקרב שופטי בית המשפט לענייני משפחה המחיל הלכה זו הצועדת בניגוד לדין האישי – הלכה למעשה. כלום צודקים הם?! ראשית אם נכונה המגמה החדשה, הרי שהיא בניגוד לחוק המזונות הקובע במפורש שיש לדון על-פי הדין האישי – ודין זה בלבד. ברם, אפשר, כי גם כב' השופטת פורקצ'ה בעניין צינובוי חזרה בה מהקביעה הגורפת בה נקטה בעניין אוחנה. ובמה דברים אמורים? כך קובעת כב' השופטת פורקצ'ה בסע' 6 לפסק הדין בעניין צינובוי:
 
"לפיכך, במסגרת האיזון ההולם בהערכת גובה המזונות שעל אב לשלם לילדיו (מעבר לצרכיהם ההכרחיים), יש ליתן משקל ליכולתו הכלכלית ולצרכיו שלו" [ההדגשה אינה במקור].
 
אפשר, שגם לשיטתה יש לערוך את האיזון והחלת עיקרון השוויון רק באשר לדמי המזונות שמעבר לצרכים ההכרחיים. אם כך הוא הדבר, הרי שאין כל שינוי מההלכה הנוהגת עד עתה, שכן מעבר לצרכים ההכרחיים חייב האב לזון את ילדיו מדין צדקה בלבד – דין החל גם על האם.
 
הדברים עוד צריכים ליבון. אלא, שבינתיים מחילים אותם בתי המשפט הלכה למעשה. אי בהירות זו, גורמת לבלבול רב בקרב בתי המשפט לענייני משפחה. כך אנו עדים להחלטות מוזרות, שספק אם כב' השופטת פורקצ'ה בכלל כיוונה אליהם. כך למשל, מצאנו בהחלטת בית כב' השופטת שירה חני מבית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ בתמ"ש 39730/04 פלונית  (קטינה) נ' פלוני (לא פורסם):
 
"במצב זה [בו האם מקבלת למזונות הקטינה סך של 1,150 ₪ לחודש – י.ש.], גם על-פי ההלכות החדשות הגורסות כי גם על האם להשתתף במזונות, היות ששני ילדים בגירים סמוכים אל שולחנה, לא נותר לאם התובעת סכומי כסף להשתתף במזונות הקטינה."
 
בית המשפט, בהחלטה מוזרה זו, החליט להעלות את סכום דמי המזונות אותו משלם האב וזאת בכדי שיהיה לאם סכום כסף להשתתף במזונות הבת. כלום לכך התכוונו חכמים בתקנתם?!
 
לסיכום: המגמה לפיה יש בימנו, לאור המציאות החברתית הקיימת, להשית את חיוב ההורים במזונות ילדיהם הקטינים על עקרונות הצדק והשוויון בין שני ההורים – הינה מגמה ברוכה, רצויה וראויה. אולם, לשם כך, וזו דרך המלך, על המחוקק לבצע את השינוי הדרוש בחוק המזונות. אולם, כל עוד לא יתוקן חוק המזונות, יש לעשות זאת בצעידה יחד עם הדין האישי ולא במקביל לו.
 
הכותב הינו מרצה בפקולטה למשפטים ובמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן.
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
      דרך מנחם בגין 7, בית גיבור ספורט קומה 28,רמת גן            טל' 03-7173939     פקס 03-7173940  



נבנה ע"י מו-טק בניית אתרים