שיבר ושות' משרד עו"ד

אל תתפשר על המשפחה שלך
 



דף הבית >> מאמרים >> היחס בין הכתובה ליחסי ממון
 

היחס בין הכתובה לבין חוק יחסי ממון
מאת : ד"ר יאיר שיבר

 

לאחרונה אנו עדים לקולות רבים הקוראים לבטל את מוסד הכתובה, או לכל הפחות להגביל את סכום תוספת הכתובה. כך למשל, הציע כבוד הדיין הרב שלמה דיכובסקי – דיין בית הדין הרבני הגדול.[1] במאמרנו זה נבקש לבחון את ההצעות אשר הועלו בעניין זה, ולבדוק האם הן עולות בקנה אחד עם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון).
 
א.        הצגת הבעיה
הכתובה מורכבת משלושה חלקים: עיקר הכתובה; תוספת הכתובה; נדוניה – נכסי צאן ברזל או נכסי מלוג.  הבעיה העיקרית בימינו היא, הסכומים אותם קובעים הבעלים בחלק של תוספת הכתובה.
 
הלכה פסוקה במשפט העברי היא, כי אישה זכאית לכתובתה בפקיעת הנישואין באחד משני מקרים: בעת הגירושין [המדובר בגירושין שהם רצונו של הבעל ושאינם מבוססים על עילת גירושין, שכן יש מקרים בהם אישה תאבד את זכותה לכתובה בעת הגירושין], או בעת מות הבעל. מלבד הזכויות הממוניות, אותן גובה האישה מכוח הכתובה, אין היא זכאית לממון נוסף. ובלשון השולחן ערוך: "כתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גירשה."[2]
 
כיום, לאור חוק יחסי ממון, וההלכה הפסוקה הנוהגים במדינת ישראל, ייתכנו מקרים בהם אישה תקבל מחצית מהרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים עם בעלה, ובנוסף גם את כתובתה. עובדה זו תיתכן, כאמור, במקרה בו הוגשה תביעה רכושית בבית המשפט לענייני משפחה מחד, ותביעה לכתובה בבית הדין הרבני מאידך.[3]
 
אין חולק כי מצב זה אינו שוויוני והוא פוגע בזכויות הבעל. פגיעה שיש בה לעיתים להביא למצב אבסורדי בו האשה תקבל את חלק הארי ברכוש – רכוש שנצבר על-ידי הצדדים. עמד על כך כב' הדיין שלמה דיכובסקי:[4]
 
"הכתובה לא נועדה להעשיר את האשה הגרושה ולדלדל עד עפר את הבעל. מטרת הכתובה היא לאפשר לאשה קיום בכבוד למשך תקופת מינימום של שנה, עד אשר תמצא בעל אחר .... צריך להביא בחשבון שבימינו יש טעם נוסף להגבלת הכתובות. ידוע לכל שרכוש הצדדים מתחלק בשווה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג או לפי הלכת השיתוף ... קשה מאוד להניח שחתן סביר יסכים ללקות בכפליים או בשלושה, גם לחלק את נכסיו לפי החוק האזרחי ולפי פסיקת בתי המשפט, וגם לשלם כתובה בסכום עתק. התוצאה היא, שהוא יוותר במקרים רבים גם ללא כותנתו לעורו. לכן, כתובה החורגת מן האמור לעיל (מעל 120,000 ₪ - י.ש.), נכנסת לא פעם בהגדרת כתובה מוגזמת."  
 
ב.         הפתרון שהוצע
בפסק דין זה, כמו במאמרו בתחומין, מציע הרב דיכובסקי, להעמיד את סך כל הכתובה (הסכום כולל את עיקר ותוספת הכתובה), לכל היותר על 120,000 ₪. לטענתו, כל סכום מעבר לסך זה, יש בו כדי לקבוע שהכתובה מוגזמת. לשיטתו, בעבר נקבע סכום עיקר הכתובה על 200 זוז, כיוון שבסך זה היה בכדי להספיק למזונות האשה למשך שנה. לפיכך, כל סכום בין 3,000 ₪ לחודש ועד 10,000 ₪ לחודש נחשב סכום ראוי. כך לדעתו, יקיים בית הדין את הרציונל שעמד בבסיס הקביעה של חז"ל.
 
ג.         הבעיה בפתרון שהוצע
אכן, יש היגיון רב בשיטתו. אולם, לעניות דעתי, בשיטה זו יש מספר בעיות. כך מצאנו באחת מתשובותיו של ר' יצחק בר ששת (הריב"ש):[5]
 
"והוקשה לך, איך תקנו חז"ל דבר מועט כזה לכתובת אשה, והם אמרו: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה; והלא אפי' עני שבישראל, כשיהיה לו קטטה עם אשתו, תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה! .... וחכמים ז"ל תקנו כתובה לאשה לכלן בשוה, שלא לבייש את מי שאין לו, ושערו בעני, ואמרו, שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף; והעני, אם ירצה לגרש את אשתו, את כל אשר לו צריך ליתן."
 
לשיטתו, הסכום שנקבע בכתובה – נקבע על-ידי חכמים. לא ניתן לשנות סכום זה. אף שבזמנו, סכום זה הינו מועט ואין בו בכדי להספיק לאשה אף לא למזונותיה למשך שנה. כמו כן, לדעתו, יתכן מצב בו אדם שרוצה לגרש את אשתו יאלץ ליתן "כל אשר לו". משמע, שגם אם יצטרך לצאת "ללא כותנתו לעורו", הרי שזהו הדין ואין לשנותו.
 
שיטה זו לפיה אין לשנות את הסכום שנקבע, כמו גם, שעל הבעל לעמוד בסכום לו התחייב, רווחות גם בקרב בתי הדין הרבניים. ובלשונו של בית הדין הרבני:[6]
 
"ואף לדעת הרמ"א אין ספק שסכום זה לא מספיק לקיום שנה אפילו לעני שבעניים כיום, ובוודאי בנידון דידן שהצדדים הינם מבני עדות המזרח הפוסקים בשו"ע, וסכום זה העולה לכ- 150 ₪, אין בו כדי שיתפרנס אדם אפילו חודש, ואילו הכי השו"ע פסק בסתמא, ש"מ שבשיעור עיקר כתובה אזלינן אחרי השיעור שקבעו חז"ל, ואף שאין בסכום זה בכדי לקיים עיקר תקנתם, ואי אפשר לחייבו ביותר מזה, ואף אם לא כתב כתובה כלל או כתב בסכום פחות, הרי הבעל חייב בסכום זה מתנאי כתובה, ובסכום זה הוא חייב ולא יותר."
 
 
כמו כן, לא ניתן לאחד בין הסכום של תוספת הכתובה ועיקר הכתובה וליתן לאשה סכום אחד כולל. כך מובא בהגהת הרמ"א בשולחן ערוך אבן העזר סימן סו סעיף ז:
 
"רמ"א: ואין צריך לפרש עיקר הכתובה בפני עצמה והתוספת בפני עצמו, אלא כולל הכל ביחד, אם ירצה ויש חולקים, וסבירא להו דצריך לכתוב הכתובה כמנהג המדינה בפני עצמה, והתוספת בפני עצמו, וכן נוהגין. ואם יש משפחה שכולן נוהגים בתוספת, אין צריך לכתוב כל אחד בפני עצמו. כתובה שכתב בה: ודין נדוניא דהנעלת ליה מאה דינרין והוסיף לה מן דיליה כך וכך, אין עיקר כתובה בכלל, וצריך לשלם לה בפני עצמו, ..."[ההדגשה אינה במקור].
 
 
כל סכום שהבעל התחייב לו בכתובה, הוא בפני עצמו ועליו לעמוד בו. על-פי שיטת חז"ל הכתובה הנה שטר חוב תקף. שטר זה נגבה על-ידי האשה בעת פקיעת הנישואין. לפיכך, התחייבותו של הבעל, תקפה ועומדת על כל חלקיה. ובלשון השולחן ערוך: "כתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית א אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גירשה."( אבן העזר סימן צג סעיף א).
 
ד.         מטרת הכתובה
טעות נפוצה בקרב הציבור, היא הטענה כי מטרת הכתובה הוא לדאוג לזכויותיה הכלכליות של האשה בעת פקיעת הנישואין. מטרתה היא אחת: "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה".[7] על-פי המשפט העברי הבעל הוא המקדש והוא המגרש. אין צורך בהסכמת האשה לגירושין. דברים אלו באים לידי ביטוי כבר במשנה במסכת גיטין פרק ט מ"י:
 
"בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר (דברים כ"ד) כי מצא בה ערות דבר ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו שנאמר (דברים כ"ד) כי מצא בה ערות דבר רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנאמר (שם) והיה אם לא תמצא חן בעיניו."
 
במצב זה, בו בעל יכול היה לגרש את אשתו, אף אם שרפה יתר על המידה את ארוחתו, נאלצו חכמים למצוא מנגנון שיהיה בכדי למנוע גירושין מידיים ובגין כל סיבה. לפיכך, תקנו את הכתובה. בעל שרצה לגרש את אשתו ללא עילת גירושין מוכחת, ידע שיצטרך לשלם לאשתו את כתובתה.
 
אולם, לאחר שרבינו גרשום מאור הגולה תיקן, שלא ניתן לגרש אשה בעל כורחה, אלא לדעתה ובהסכמתה, הרי שמטרת הכתובה המקורית – התייתרה. למרות זאת, לא ביטלו חכמים, במקומות בהם פשטה התקנה, את הכתובה. עמד על כך ר' משה איסרליש (הרמ"א):[8]
 
"..... ועיין לקמן סי' קע"ז, דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה, אין צריך לכתוב כתובה; אם כן בזמן הזה במדינות אלו, שאין מגרשין בעל כרחה של אשה משום חרם רבינו גרשום, וכמו שיתבאר לקמן סימן קי"ט, היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה, אבל אין המנהג כן ואין לשנות כל זה."
 
נמצאנו למדים אפוא, כי הכתובה, למרות חרם דרבנו גרשום, מסמך משפטי בר תוקף על כל חלקיה. אולם, אכן יש צדק רב, בטענת כב' הדיין הרב דיכובסקי. תוקפה של הכתובה יש בו, בכדי להביא למצב אבסורדי. למצב בו הבעל ישלם פעמיים. הן בחלוקת הרכוש. הן בתשלום הכתובה.
 
ה.        פתרונות נוספים
ה.1. פתרון בבית הדין הרבני
בנסיבות אלו, אין כל אפשרות אחרת, אלא לנסות ולשלב בין חוק יחסי ממון לבין תשלום הכתובה. במאמר זה נבקש להציג שתי אפשרויות לשלב בין הדברים.
 
כאמור לעיל, הכתובה מורכבת משלושה חלקים. עיקר הכתובה: בחלק זה נותן הבעל לאשה סך של 200 זוז אם היא רווקה. מאה זוז אם היא גרושה או אלמנה; תוספת הכתובה: בחלק זה מוסיף הבעל מעצמו כל סכום שירצה; נדוניה: בחלק זה הבעל מחליט באשר לרכוש אשר מביאה עמה האשה לנישואיה. במידה והבעל רוצה שהרכוש יעבור לבעלותו, ירשם הדבר בכתובה כנכסי צאן ברזל. במידה והבעל מבקש שהרכוש יישאר בבעלות האשה, יחשב הדבר כנכסי מלוג. בעת פקיעת הנישואין זכאית האשה לכתובתה. כאן המקום להעיר כי במאמרנו נעסוק במקרה בו לבעל אין עילת גירושין – עילה שבגינה מפסידה האשה את כתובתה. זאת ועוד, גם במקרה בו מפסידה האשה את כתובתה, אין היא מפסידה את הנדוניה, למעט במקרה חריג, שלא כאן המקום לדון בו.
 
במידה והרכוש שהביאה האשה נרשם כנכסי צאן ברזל, הרי שבעת פקיעת הנישואין היא זכאית לקבל את רכושה שהביאה כערכו כפי שהיה ביום הנישואין. אם ביום הפקיעה הרכוש שווה יותר, זהו רווח של הבעל. אם הוא שווה פחות, זהו הפסד של הבעל. במידה והרכוש הוא בבחינת נכסי מלוג, הרי שממילא ביום הפקיעה הרכוש הוא בבעלותה ונשאר שלה. אם ביום הפקיעה הרכוש שווה יותר, זהו רווח שלה. אם הוא שווה פחות, זהו הפסד שלה. ובלשונו של הרמב"ם בהלכות אישות פרק טז ה"א:
 
"הנכסים שמכנסת האשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אע"פ שהן נכתבין בשטר כתובה אינן נקראין כתובה אלא נדוניא שמם, ואם קיבל הבעל אחריות הנדוניא עליו ונעשית ברשותו אם פחתה פחתה לו ואם הותירה הותירה לו הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל, ואם לא קיבל אחריות הנדוניא עליו אלא הרי היא ברשות האשה אם פחתה פחתה לה ואם הותירה הותירה לה הרי זו נקראת נכסי מלוג."
 
בימינו, לא פעם, מביאה האשה לנישואין כסף רב. ברוב המקרים כסף זה מושקע בדירה אותה רוכשים הצדדים. למרות שהאשה הביאה את רוב הכסף לדירה, זו נרשמת בטאבו על שם שניהם בחלקים שווים. במידה והצדדים מעוניינים בגירושין, הרי שאם הנושא הרכושי יידון בבית המשפט לענייני משפחה, יש להניח שהדירה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. על פי ההלכה הפסוקה בקרב בתי המשפט בעניין זה, העובדה שהדירה נרשמה על שם שני הצדדים מלמדת על רצונם לשתף זה את זו בחלקים שווים. עמד על כך בית המשפט העליון:[9]
 
"טענת המשיב היא, כי הוא תרם את חלק הארי של הכספים לרכישת הדירה. גם אם נכונה טענה זו, אין די בכך כדי לשלול את זכויותיה של המערערת. כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על ידי שני בני זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים תדירים בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני כי יש להשיב על כך בשלילה".[ההדגשה אינה במקור].
 
הלכה זו הלכה והשתרשה בקרב בתי המשפט לענייני משפחה. עמדה על כך כב' השופטת נילי מימון:[10]
 
"הלכה פסוקה היא כי משנרכש נכס במשותף ונרשם כמשותף אין מקום לחקור מהו מקור הכספים אותם השקיעו כל אחד מהצדדים בנכס ובעניננו השקעת הנתבע, מהו מקור הכספים שהשקיע בדירה אם בכספי ירושה או אם מכל מקור אחר, הכל כפי שיפורט להלן ... משנרשם נכס משותף בחלקים שווים ככלל לא תישמע טענת אחד הצדדים כי השקיע יותר מחברו בנכס הרשום על שם הצדדים בחלקים שווים, ועל כן הזכויות בנכס אינן שוות."
 
ובהמשך:
 
המסקנה היא כי: כאשר בני זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי שבני הזוג התכוונו לשותפות שווה ביניהם ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד אחד לצד האחר.
 
 
כמו כן, יש לראות בכסף שהביאה האשה כמתנה. מתנה זו, נגמרה בעת רישום הדירה. לפיכך, לא ניתן לחזור ממנה. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון:[11]
 
"מקובלת עלי הגישה לפיה אין באירועו של משבר בחיי הנישואין כדי לגלגל אחורה כל שנעשה וניתן וכדי להפוך את המתנות שהוחלפו במשך חיי הנישואין לבטלות. מי שמבקש להתנות מתנה בתנאי מתלה או בתנאי מפסיק (וכאן, אם בכלל, רלבנטי רק תנאי מפסיק), או מי שמבקש להצמיד חיוב למתנה אשר אותה העניק, צריך לעשות זאת בצורה ברורה, הניתנת לזיהוי ... טיבן של מתנות, שהן ניתנות בשעה שקיימת קירבה וחיבה בין המעניק למקבל. ברור איפוא, כי אם המעניק היה צופה מצב של התערערות היחסים, היה דואג להוסיף מנגנון כלשהו שהיה מבטיח השבת המתנה במצב זה, בין ע"י תנאי מפסיק ובין בדרך אחרת".
 
 
כך גם, לא ניתן להחיל על מתנה זו את סע' 8 לחוק יחסי ממון המסמיך את בית המשפט לקבוע איזון החורג ממחצית שוויו של הנכס, שכן מתנה הוצאה מכלל האיזון. עמד על כך בית המשפט לענייני משפחה:[12]
           
"כמתנה הנכס אינו בר - איזון מכוח הוראת סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון, ועל נכס, שאינו בר - איזון, אין תחולה להוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. ואפילו היתה תחולה להוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, לא היה מקום להפעיל שיקול דעת מתקן, באשר הצדדים גמרו בדעתם, שדירת המגורים תהיה נכס משותף, ונתנו לכך ביטוי ברישום הזכויות."
 
שונה היה המצב אילו הצדדים היו חותמים ביניהם על הסכם ממון בו היו מציינים כי חלוקת הדירה, או שווי הכספים שהביאו עמם הם בבחינת הלוואה ולא מתנה. אולם, במקרים רבים אין הסכם.
 
מאידך, על-פי המשפט העברי יש חשיבות רבה לגמירות הדעת של הנותן במועד הנתינה. לכן, במצב בו אבי הכלה נתן סכום גבוה לצורך רכישת דירה לבני הזוג, והדירה נרשמה על שניהם בחלקים שווים, יוכל האב, בניגוד למשפט האזרחי, לתבוע את הסכום שנתן. האב יוכל לטעון כי נתן את הכסף מתוך כוונה שלצדדים תהייה דירת מגורים בה יחיו לאורך זמן. לכן, אילו היה יודע כי הצדדים יתגרשו, לא היה נותן את הכסף. ברוח דברים אלו, אף פסק בית הדין הרבני הגדול.[13] שם נפסק שיש להשיב להורי האשה את הסכום אשר נתנו לצדדים לצורך דירת המגורים. בית הדין פסק, שאומדנא דמוכח הוא שהורי האשה לא היו נותנים הכספים אילו היו יודעים שהנישואין יתפרקו.
 
דא עקא, שכיום הורי הצדדים לא יוכלו להגיש תביעה דומה לבית הדין, אלא רק לבית המשפט לענייני משפחה. שם, כאמור, סיכויי תביעתם קלושים. הסיבה לכך, שעל-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953, מוסמך בית הדין לדון בתביעות רק בין בעל לאשתו. אין לבית הדין סמכות באשר להורי הצדדים. גם לא ניתן ליתן לבית הדין סמכות כבורר בעניין זה. עמד על כך בית המשפט העליון:[14]
 
על רקע זה, יש קושי עם טענה הנשמעת לעיתים, לפיה בית הדין הרבני עשוי למלא תפקיד כפול: מצד אחד – תפקיד שיפוט ממלכתי שהוטל עליו מכח חוק המדינה, ומצד שני, כבית דין תורני בענייני ממונות, מכח הסכמת הצדדים. ככל גוף ציבורי, הממלא תפקיד על פי דין, כך גם בתי הדין הפועלים מכח חוק, חייבים לקיים את האחריות שהוטלה עליהם מכח החוק ולהכריע בעניינים שהופקדו בסמכותם. כחלק ממערכת השיפוט הממלכתית, אין בידיהם אלא כח השיפוט שהחוק הפקיד בידם. זהו תמציתו של עקרון החוקיות, העומד בבסיס המינהל ובבסיסה של מערכת השיפוט (פרשת כץ, שם, עמ' 607); מכאן, כי גם אם ההלכה והמסורת היהודית מתירים לבית דין רבני לדון ולהכריע במחלוקות במתכונת מסוימת, אין די בכך כדי להסמיכו לעשות כן, שהרי "בית הדין הרבני, כמוסד ממלכתי, חייב לפעול במסגרת הסמכות המוקנית לו בחוק המדינה ... סמכויות בית הדין הרבני, הן הייחודיות (נישואין, גירושין ועניינים נכרכים לגירושין) והן השיפוט על פי הסכמת הצדדים בענייני המעמד האישי, הינן סמכויות מקוריות-ראשוניות מכח החוק לדון ולהכריע בעניינים הבאים בגדרן."
 
לנוכח האמור, הרי שבנסיבות כאלו, אם האשה תגיש את תביעתה הרכושית לבית הדין הרבני, אפשר שבית הדין יפעיל על הסיטואציה את הכתובה ועקרונותיה. הווי אומר: בית הדין יוכל לומר כי יש לראות בסכום שהביאה האשה (או הוריה), כחלק מהכתובה. על מחצית מהסכום יחילו דין של נכסי צאן ברזל, שכן, הדירה נרשמה מחצית בבעלות הבעל. ועל מחצית השנייה של הסכום יחילו דין של נכסי מלוג, שכן, סכום זה נשאר בבעלות של האשה. כך תקבל האשה לכל הפחות את הסכום אותו הביאה ביתר.
 
בשיטה זו, אין כל חריגה מסמכות. לא ניתן יהיה לטעון שבית הדין פעל בניגוד לחוק יחסי ממון, החל גם עליו. הסיבה לכך, שבית הדין הגיע לפסיקתו מכח דיני הכתובה ולא מכח חוק יחסי ממון. והלכה פסוקה היא, שכתובה הנה בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. עמד על כך לאחרונה בית המשפט העליון:[15]
 
"ענייני נישואין וגירושין נמצאים תחת שלטונו המוחלט של עקרון הדין האישי-הדתי, זאת לפי הקביעה שבסימן 51(1) לדבר המלך במועצתו, 1922 ושבסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. הפסיקה נתנה פירוש רחב למונח "ענייני נישואין" המופיע בסימן 51(1) וסעיף 1 ככולל את מכלול הזכויות והחובות הנובעות ממעמד הנישואין, לרבות הזכויות והחובות הממוניות (ביד"מ 1/50 סידיס נ' יו"ר ההוצאה לפועל, פ"ד ח' 1020 (1954)). כלומר, כל תביעה כספית הנובעת ממעמד הנישואין, לרבות תביעת הכתובה, נכללת בגדרי הביטוי "ענייני נישואין" (מנשה שאוה הדין האישי בישראל 225 (מהדורה רביעית, 2001)). על כן, עניין תביעת הכתובה הנו באופן מהותי בסמכותו של בית הדין הרבני."
 
אם נוסיף לכך את סעיף 13 (א) לחוק יחסי ממון הקובע כי "חוק זה אינו בא לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין  הדתיים", הרי שיש את הפורמולה הנכונה .
 
ה.2. פתרון בבית המשפט לענייני משפחה
עד עתה הראינו כיצד בית הדין הרבני יכול לשלב את הכתובה במסגרת דיוניו בחלוקת הרכוש בין בני זוג. אולם, האם קיימת אפשרות שגם בתי המשפט לענייני משפחה יוכלו לעשות שימוש בכתובה במסגרת חלוקת רכוש בין בני זוג המתדיינים בפניהם? דומה, כי ניתן להשיב על כך בחיוב.
 
סעיף 16 לחוק יחסי ממון קובע כדלקמן:
"בחוק הירושה, תשכ"ה-1965 –
 (2) בסעיף 11(ג), במקום "הוראה זו אינה באה לפגוע", יבוא "הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק, ואינה באה לפגוע";
                  (3) בסעיף 104(א)(4), בסופו יבוא "והמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג–1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק."
 
נמצאנו למדים אפוא, כי בחוק יחסי ממון ישנן הוראות באשר לחוק הירושה והרלוונטיות לענייני כתובה. גם סעיף 11 (ג) לחוק הירושה, כמו גם, סעיף 104 (א)(4) לחוק הירושה – עניינם בכתובה. הפסיקה פירשה כי בית המשפט יביא בחשבון את הכתובה כחוב של העיזבון, כמשמעותו בסעיפים אלו, רק אם המדובר בכתובה סבירה. לפיכך, יכול בית המשפט לענייני משפחה, ללמוד בדרך של היקש, מחוק הירושה, אליו מפנה חוק יחסי ממון בעצמו, ולהביא במסגרת שיקוליו הניתנים לו מכח סע' 8 לחוק יחסי ממון, גם את הסכום שייפסק לאשה לכתובתה. הווי אומר: במידה ובית הדין יפסוק לאשה את כתובתה וסכום כתובתה הוא מעבר לכתובה סבירה, הרי שאת ההפרש יוכל בית המשפט לנכות מחלקה של האשה במסגרת איזון המשאבים. ומהי כתובה סבירה? כאן ניתן לקבל את שיטת הרב דיכובסקי האמורה לעיל. קרי: כל סכום שיפסק לאשה מכח כתובתה והוא מעל 60,000 – 120,000 ₪ (בהתאם לנסיבות), יראו בסכום זה כסכום שאינו סביר. סכום זה, יקוזז מחלקה של האשה במסגרת איזון המשאבים.
 
בדרך זו, יביא בית המשפט במסגרת שיקוליו, את הסך המגיע לאשה על-פי כתובתה והכל בכפוף לסעיף 17 לחוק יחסי ממון, הקובע כי:
 
"אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות לפי חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, או מזכויות האשה לפי כתובתה ... "
 
בדרך זו, ימנעו בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה סחיטות הדדיות של הצדדים, האחד כלפי משנהו. כך גם, התוצאות אליהם יגיעו יהיו צודקות יותר ובאצטלת החוק.
 



[1] ראה: שלמה דיכובסקי, "הכתובה", תחומין, כח (תשס"ח), עמ' 36-28.
[2] אבן העזר סימן צג סעיף א.
[3] ראה למשל: תיק מס' 169895356-64-1, ניתן ביום 23.11.00 בבית הדין הרבני הגדול בפני כב' הדיינים: הרב ישראל מאיר לאו, הרב שלמה דיכובסקי והרב יוסף נדב; תיק מס' 7699-24-1, ניתן ביום 26.6.01, בבית הדין הרבני הגדול, בפני הדיינים: הרב יוסף נדב, הרב עזרא בר-שלום והרב אברהם שרמן; תיק מס' 028965879-21-1, ניתן ביום 15.6.03, בבית הדין הרבני האזורי בחיפה בפני כב' הדיינים: הרב חיים הרצברג, הרב מרדכי אוריה והרב יצחק שמואל גמזו; תיק מס' 056134729-64-1, ניתן ביום 2.2.04, בבית הדין הרבני האזורי בפתח-תקוה, בפני הדיינים: הרב שמואל פופוביץ, הרב משה אוחנונה והרב דוד מלכא; תיק מס' 011287745-21-1, ניתן ביום 22.1.06 בבית הדין הרבני הגדול בפני כב' הדיינים: הרב שלמה דיכובסקי, הרב אברהם שרמן והרב חגי איזירר, וכן רבים נוספים.
[4] ראה: תיק 1687-24-1 פלוני נ' פלונית (פורסם באתר "פסקדין")[ להלן: "פס"ד פלוני"].
[5] שו"ת הריב"ש, סי' קנג.
[6] ראה: פד"ר יג 306.
[7] ראה: כתובות יא, א; שם, לט, ב; יבמות פט,א; בבא קמא פט, ב.
[8] ראה: שולחן ערוך אבן העזר סימן סו סעיף ג. וכן ראה: חלקת מחוקק יח; בית שמואל יא; משנה למלך, רמב"ם, הלכות אישות פ"י ה"ז.
[10] ראה: תמ"ש (י"ם) 1662/06, ו.א. נ' כ.מ [פורסם בנבו]. ראה גם: תמ"ש (חי) 14560/01, ז.כ. נ' ג.כ [פורסם בנבו].
[11] ע"א 343/87, פרי נ' פרי, פ"ד מד (2) 154. ראה גם: ע"א 384/88, זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג (3) 205. והוא הדין גם לגבי סכומים אשר הביא צד אחד למשל מהוריו ובעת הגירושין טען שהמדובר בהלוואה. ראה: תמ"ש (כ"ס) 7630/06, י.פ. נ' ר.פ [פורסם בנבו]. 
[12] תמ"ש(ת"א) 15271/96, שלף נ' שלף [פורסם בנבו].
[13] ב: ד.ל נ' מ.ל (מיום 13.3.05 – פורסם באתר בתי הדין) (פסק הדין ניתן ע"י כב' הדיינים דיכובסקי, בן שמעון, בר שלום).
[14] בג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' ביד"ר ירושלים ואח' (פורסם בנבו).
[15] בג"צ 9858/07 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול ואח' [פורסם בנבו].
 

 


הכותב הינו מרצה בפקולטה למשפטים, משפט עברי ותלמוד באוניברסיטת בר-אילן.
 
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
      דרך מנחם בגין 7, בית גיבור ספורט קומה 28,רמת גן            טל' 03-7173939     פקס 03-7173940  



נבנה ע"י מו-טק בניית אתרים