שיבר ושות' משרד עו"ד

אל תתפשר על המשפחה שלך
 



דף הבית >> מאמרים >> ביטול קידושין שעדיהם קרובים
 

 

ביטול קידושין שעדיהם קרובים

עו"ד ד"ר יאיר שיבר

 
עדי הקידושין, כידוע, אינם "עדי ראיה", שתכליתם לאמת התרחשותו של אירוע, אלא "עדי קיום" - עדים המעניקים תוקף לחלות הלכתית.[1] לכן, קידושין שנערכו שלא בפני שני עדים הם חסרי כל תוקף משפטי, אף אם שני בני הזוג מסכימים שהקידושין התרחשו. כדי לצמצם עד כמה שאפשר את האפשרות שעדים ישקרו או יטעו בעדותם, נקבעה רשימת הפסולים לעדות.
הרמב"ם (הל' עדות ט,א) מנה עשרה מיני פסלות, שאותם ניתן לסווג לארבעה סוגים:[2] הפסולים מחמת גופם, הפסולים מחמת רשעות, הפסולים מחמת קִרבה והפסולים מחמת נגיעה בדבר. להלן, נעסוק ברשימת העדים הפסולים מחמת קִרבה, ובהשפעת פסול זה על תוקפם של קידושין.[3]

א. רשימת הפסולים מחמת קִרבה

במקרא אין רשימה מפורשת של פסולי עדות מחמת קִרבה, אולם המדרש (ספרי [פינקלשטיין] דברים רפ, עמ' 297) דורש רשימה כזו מהפסוק "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת" (דברים כד,טז):
"לא יומתו אבות על בנים" - וכי מה בא הכתוב ללמדנו, שלא יומתו אבות על ידי אבות, והלא כבר נאמר: "איש בחטאו יומתו"? אלא שלא יומתו אבות בעדות בנים, ולא בנים בעדות אבות. כשהוא אומר "ובנים" - לרבות את הקרובים. ואלו הם הקרובים: אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, ובעל אמו, וחמיו, וגיסו.[4]
לעומת רשימה זו, במשנה (סנהדרין פ"ג מ"ד) מצאנו רשימה אחרת:


[1].    לדיון בשלושת אמצעי ההוכחה המקובלים במשפט, ראו: א' הרנון, דיני ראיות, עמ' 178-41. על היחס בין דיני הראיות למוסד העדות במשפט העברי, ראו: ש' אלבק, הראיות בדיני התלמוד, רמת-גן תשנ"ז, עמ' 121-9, 297-211; ח"ד הולנד, "ראיה", המשפט העברי, ד (תרצ"ג), עמ' 158-151; ח"ש חפץ, מקומה של עדות במשפט העברי, דיני ישראל, ט (תשל"ח-תש"מ), עמ' נא-פג.
[2].    ראו: חפץ, שם, עמ' 20. יש שהציעו סיווג שונה, ראה: אלבק (לעיל הע' 1) עמ' 121-77; ה"ר ב"צ מאיר חי עזיאל, "בהגדרת פסולי עדות", המאור ד, חוב' ב (אלול תשי"ג), עמ' 7-4; הנ"ל, שם, ז, חוב' א (תשרי תשט"ז), עמ' 4-3; על ההיגיון העומד בבסיס פסלותם, ראה: אלבק (שם) עמ' 33-23, 121-77.
[3].    עוד בנושא זה, ראו: י' שיבר, עדות ועדי קיום בקידושין במשפט העברי, רמת-גן תשס"ג, עמ' 116-84.
[4].    על מדרש זה, ראו: צ' קארל, מחקרים בספרי, תל-אביב תש"ד, עמ' 241-240.

 [1].    לדיון בשלושת אמצעי ההוכחה המקובלים במשפט, ראו: א' הרנון, דיני ראיות, עמ' 178-41. על היחס בין דיני הראיות למוסד העדות במשפט העברי, ראו: ש' אלבק, הראיות בדיני התלמוד, רמת-גן תשנ"ז, עמ' 121-9, 297-211; ח"ד הולנד, "ראיה", המשפט העברי, ד (תרצ"ג), עמ' 158-151; ח"ש חפץ, מקומה של עדות במשפט העברי, דיני ישראל, ט (תשל"ח-תש"מ), עמ' נא-פג.
[1].    ראו: חפץ, שם, עמ' 20. יש שהציעו סיווג שונה, ראה: אלבק (לעיל הע' 1) עמ' 121-77; ה"ר ב"צ מאיר חי עזיאל, "בהגדרת פסולי עדות", המאור ד, חוב' ב (אלול תשי"ג), עמ' 7-4; הנ"ל, שם, ז, חוב' א (תשרי תשט"ז), עמ' 4-3; על ההיגיון העומד בבסיס פסלותם, ראה: אלבק (שם) עמ' 33-23, 121-77.
[1].    עוד בנושא זה, ראו: י' שיבר, עדות ועדי קיום בקידושין במשפט העברי, רמת-גן תשס"ג, עמ' 116-84.
[1].    על מדרש זה, ראו: צ' קארל, מחקרים בספרי, תל-אביב תש"ד, עמ' 241-240.
[1].    בדרך כלל, הביטוי "משנה ראשונה" מצביע על דברי בית שמאי ובית הלל. ראו: י"נ אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, ירושלים תשי"ז, עמ' 23-21; ח' אלבק, מבוא למשנה, ירושלים תשי"ט, עמ' 75-74.
[1].    בתלמוד הבבלי (סנהדרין כח,א-ב) הורחבה רשימה זו בצורה אחרת.
[1].    ראו: אלבק (לעיל הע' 1) עמ' 28-25, 88-85. על מבנה המשפחה בתקופת המשנה והתלמוד, ראו: ז' ספראי, "מבנה המשפחה בתקופת המשנה והתלמוד", מלאת, א (תשמ"ג), עמ' 157-129.
[1].    ראו: שיבר (לעיל הע' 3) עמ' 168-83. סיווג הפסול, אם מדאורייתא או מדרבנן, חשוב גם לעניין הדרך שבה נפסלים העדים לעדות. כך למשל, כדי שפסלותו של עד מדרבנן תקבל תוקף משפטי, יש להכריז עליה - ראו: שם, עמ' 80-77, 211-169.
[1].    ראו למשל: סנהדרין כד,ב-כט,א; תוספתא שבועות ג,ו.
[1].    שערי-צדק, ח"ד, ירושלים תשכ"ו, שער ז', סי' כה, עמ' קצו. וכן ראו: תשובות גאונים קדמונים, תל-אביב תשכ"ג, סי' א', דף א ע"א.
[1].    כך נראה שפסק גם רב האי גאון, כפי שמעיד הרשב"א: "אין הפרש בין קרובים מצד האב לקרובים מצד האם, כי כולן דבר תורה, וכך הסכים הגאון רבי האי ז"ל". ראו: אוצר-הגאונים, ח"ט, ירושלים ת"ש, סי' קכו, עמ' 48; סי' קכז-קכח.
[1].    כך הדבר על פי כתב היד באוסף ששון 263.
[1].    כך פסק גם רב הילאי גאון, ראה: אוצר-הגאונים שם, סי' קכ, עמ' 45.
[1].    אפשר שיסוד מחלוקת זו הוא בשאלת "מדרש יוצר" לעומת "מדרש מקיים" - האם ההלכה קדמה למדרש, או שמא המדרש קדם להלכה. לשיטת גאוני פומבדיתא המדרש קדם להלכה, ולכן כל מה שנלמד ממדרש הכתובים הוא מדאורייתא, ואילו לשיטת גאוני סורא ההלכה קדמה למדרש, ולכן מה שנדרש מהמקרא יכול שיהא מדרבנן. על גישות שונות בשאלה זו הצביעו כבר א' גולאק, יסודי המשפט העברי, ח"א, תל-אביב תשכ"ז, עמ' 23-22; וכן ח' אלבק, מבוא לתלמודים, תל-אביב תשכ"ט, עמ' 143-79; אולם הם אינם מדגימים מחלוקת זו מתקופת הגאונים. ראיה נוספת לקיומה של מחלוקת זו בתקופת הגאונים אפשר למצוא בתשובת רב האי גאון שפורסמה על ידי הרב שמחה אסף ("תשובות גאונים", קרית ספר, א (תרפד-תרפה), עמ' 126-117, 119): "והא דאמר רב הונא מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה, שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה - לאיש אסרה... דאיבעי לכוון תחלה למה אמר מן התורה? הואיל והוא מביא ראיה מן הפסוק אנו יודעים כי הוא מן התורה... וכן כל דאמרינן מנין לדבר פלני מן התורה, אותו הדבר נכון וקיים הוא". על חילופי מנהגים נוספים בין גאוני פומבדיתא לגאוני סורא, ראו: הר"ש אסף, תקופת הגאונים וספרותה, ירושלים תשט"ו, עמ' רסא-רעח.
[1].    וראו: שו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן, סי' קכה. והשוו: לוין, שם, סי' קכד, עמ' 47-46; שם, סי' קכו-קכח, עמ' 48. יש לציין, שבסי' קכד הנזכר פוסק הרי"ף שגם עבד פסול לעדות מדאורייתא, כיוון שכמו הקרובים גם הוא נלמד על דרך המדרש.
[1].    אמנם הראשונים מתייחסים במפורש רק לקידושין שנערכו בפני שני עדים פסולים, אך נראה שהוא הדין לשני עדים שרק אחד מהם פסול. אף במקרה זה אין שני עדים כשרים, וכן העד הפסול פוסל את העד הכשר מדין "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה". ראו: משנה מכות פ"א מ"ח; גמרא מכות ה,ב; רמב"ם, הל' עדות ה,ד. וכן ראו: אלבק (לעיל הע' 1) עמ' 271-168; א' ליב, "בעניין נמצא אחד מהם קרוב או פסול", מוריה ט גל' יא-יב (אלול תש"ם), עמ' טו-יט.
[1].     אכן, לשיטת הרי"ף (אוצר-הגאונים ח"ט סי' קכד) גם המקדש בפני פסולים לעדות מדרבנן, אין לחשוש לקידושיו. כמו כן, בקטע מהגניזה מאמצע המאה השמינית מצאנו שבקידושין שנערכו בפני שני עדים הפסולים לעדות מדרבנן, יש צורך בגט רק אם שני הצדדים מודים; אולם אם אחד מבני הזוג מכחיש את הקידושין, אין צורך בגט כלל. ראו: ש' אברמסון, "פסקים קדומים", סיני, מט (תשכא), עמ' רי-ריח, ריז.
[1].    אמנם, יתכן שלדעת הרב עוזיאל יש לפסול את הקרובים מצד האם לעדות מדאורייתא רק בשעת דחק ועיגון, כמו במקרה דנן. כך פסק גם בשו"ת ציץ-אליעזר (ח"ח סי' לז), וכן ביה"ד הרבני האזורי בחיפה (תיקים 2687/שי"ב, 96/שי"ד; פד"ר א, עמ' 22-9). ברם, הציץ-אליעזר וביה"ד כותבים במפורש שפסיקתם נובעת ממצב העיגון הקשה שנוצר, ואילו הרב עוזיאל אינו מציין זאת. לכן, יתכן שלשיטתו קרובים מצד האֵם נפסלים לעדות מדאורייתא בכל מצב.
[1].       אכן, יש פוסקים שנמנעו מלהכריע בשאלה אם פסלותם של קרובי האֵם היא מדאורייתא או מדרבנן, ויש אף כאלו שפסקו שהיא מדרבנן. ראו: שו"ת דברי-חכמים אה"ע סי' א; שו"ת שערי-עזרא ח"ב אה"ע סי' קיד. וכן ראו: שו"ת מענה-לשון ח"ב אה"ע סי' ד.


 

 
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
      דרך מנחם בגין 7, בית גיבור ספורט קומה 28,רמת גן            טל' 03-7173939     פקס 03-7173940  



נבנה ע"י מו-טק בניית אתרים